אני לבנה ויפה. כבר לא מנצנצת בזהוב פלסטיקי מעומעם ומגושם שמושך אליו עורבים בלתי קרואים. כולם בלתי קרואים, כך אבא ואני סיכמנו. וזה מרגיש קל ונכון ותמים ויפה. לבן זה יפה, הוא מכריז מתוך האספרסו. הוא הלא כבר קבע בנחרצות שאני יפה בשחור. אני בלבן והוא מהנהן בחיוך מרוצה. רגע אחרי הוא שולח אותי למרתון של פחות מ-48 שעות בלונדון העטוית אווירת חג. אני מתלבטת מה לארוז חוץ מתועפות של התרגשות וציפייה לקראת האתגר החדש. אפשר לכבוש את העולם אחרי גיל 40? מסתבר שכן. כשאבא באיזור אני מקבלת הזדמנות שניה לפרוץ את מהירות הקול שלו ומהירות האור שלי. אחרי זו שקיבלתי בגיל 29. בינתיים למדתי לארוז טוב יותר ואני מסתפקת בחליפה מתקפלת באוריגמי מושלם לגודל של ראש סיכה, זוג נעליים, זוג מגפיים, ושני קיסמי שיניים. חשוב. אני עושה ככה וככה בקומה ה- 29 של מגדל גנרי אך יפה בדרכו, ועפה בחזרה אליו. בדרך, לצד כנף המטוס, מלווה אותי הירח שעטף אותנו במילואו רק לפני כמה ימים. ואני שרה איתו,
I cannot see him,
An ocean, vast and unknowable, lies between us.
And yet, above us both,
The same moon rises,
ancient and watchful,
its silver gaze unraveling the fabric of time.
Moon, take his hand in yours,
that pale, weightless light,
and place it softly into mine.
Illuminate the shadows in our eyes,
bridging the silence that separates us.
Until the dawn fractures this delicate thread,
Moon, be gentle with me, with him
for my night has fallen,
woven into the quiet spell of your glow.
Fold your light around his shoulder, Moon,
press your kiss into the curve of my neck.
Pull us both into the rhythm of your secret tide,
where dreams and reality blur.
And until the first light shatters the illusion,
Moon, be kind to me, to us
for my night has come,
bound to the otherworldly bond of your radiance.
