המסע שלי

בקשירה הזאת הידיים כלכך צמודות לגוף,

שאפשר ללחוץ 2 חבלים וזה מקשה על הנשימה,

כמה התמסרות הבאת לי,

מאוהבבבב

זאת קשירה כלכך לא קלה..

אני גאה בה כלכך!!!

אז האמת...

הלב פשוט מתרחב,

עם כל אדם שאתה מכניס אליו.

*מפיץ חום ואהבה*

אז פגשנו נשלט

שאני מכיר כבר שנים

ממזמן לא יצא לנו לשבת

ועכשיו אני עם אנאבל,

ישבנו בבית קפה,

דיברנו, 

הוא שיתף אותנו בפנטזיות שלו,

אחת מהן היא של איבוד שליטה טוטאלי,

מפה לשם... חטפנו אותו, הוא לא הולך הביתה והוא אצלנו, משרת אותנו יענג אותנו (או שרק אותי)

ומחר ישוחרר הביתה.

הוא לא ידע שזה יקרה כשהוא בא.

אפילו אנחנו לא ידענו שזה יקרה.

עד כאן החלק האומנותי.

האמת היא שידעתי שהוא בא רק בשבילנו, ידעתי שאין לו כלום מחר, אני מכיר לעומק (היכרות של שנים, אשכרה שנים) אותו ויודע שהוא אקסטרימי, חולה על שירותיות, אני מכיר אותו והוא סומך עליי, בשיחה עלה גם שהוא רוצה להישלט על ידנו.

אז שאלנו אותו, וחטפנו אותו, הוא הסיע אותנו הביתה והוא מבין שהוא עכשיו פה, שלנו, לשירותנו.

אני לפני שנים כבר החלטתי שאני לא כותב רק את החלק המגניב הפורנואי, הסקסי. אני כותב אמת.

ולכן, כן, חטפנו נשלט שישרת אותנו ויהיה העבד שלנו.

ברגע זה ממש לי פוקדת עליו משימות בבית.

אבל... זה נעשה בעדינות, בזהירות ובשמירה עליו ועלינו.

אולי אעדכן...

אני יודע שזה לא אמור להיות ככה כבר

אני לא אמור לשאת את זה

לא אמור להתרגש מזה

אחרי כל ההכשרות ספציפית על בדסמ

כל הטיפולים, הרשמיים יותר ופחות

כל המקרים הנוראיים ששמעתי

הקשבתי

האזנתי

הכלתי

בכיתי.

משהו היה אמור להיות כהה כבר,

אני אמור לצפות,

מהאנשים פה שיהיו גועלים,

מאותם שולטים שלא שולטים בעצמם לפגוע בעוד נפשות

מאותן שולטות שלא יודעות אחריות לצלק עוד אנשים

אבל זה לא עובר,

אנשים שנגעתי בהם ימשיכו להיות לי חשובים

אני תמיד אכאב מלשמוע שהם נפלו

אז אזעם לשמוע על כל הזוועות שאנשים אחרים מעבירים אותם,

זה לא עובר, הסיפור זז בראש שוב ושוב, 

אני מבין מה הם עברו.

האשמה עולה 'האם עשיתי הכל?'

לא,

לא אגיד שאני מושלם

לא אגיד שלא טעיתי

אני לא מושלם

וטעיתי.

אבל לא ככה, לא ברמות האלה...

אז תמשיכו להפיץ אפלה,

אני אמשיך להילחם בה,

בדרך שלי, בצורה שמתאימה לי, בצורה שלא תוכלו לפגוע גם בי.

אולי זה טוב שעדיין כואב לי, שכל סיפור הולך איתי, שאני מפחד לטעות.

אבל אני לא הולך לעצור, אף פעם.

גם אם התשלום יהיה גדול,

ותסמכו עליי שהוא גדול.

אז עוד לילה שאני הולך לישון עם עוד סיפור, מקווה שלא ירדוף אותי, וכן, הסיפור הזה הכניס לי גם המון אור לחיים, אבל לשמוע את מה שהתרחש, קרע לי את הלב.

אז שמעתי הרצאה די מעניינת

של פרופ' בעל שם עולמי

חזרנו הביתה

הורדתי לה מהר את הבגדים

זיון אגרסיבי

ועכשיו אלכוהול

All n all, not bad....

הכל בסדר,

אני שונא את האמירה הזאת

אמירה זוועתית ונוראית

אמירה שאונסת את הרגשות שלנו

אז אני תמיד אומר את האמת,

לא, לא הכל בסדר,

ממש לא.

מאז ההודעה על קוקי,

זה לא בסדר,

עוד ועוד חדשות רעות מגיעות בגלים

חלקם על אנשים קרובים אליי מאוד

והמצב לא נראה טוב

העולם לא מרגיש לי אופטימי

הקיום לא מרגיש לי כמו משהו שהולך לכיוון חיובי.

משבר בתקשורת

משבר בזהות

משבר על העתיד

דאגה ועוד דאגה

בא לי לצעוק

בא לי לבכות כלכך הרבה

בא לי שרק יקשיבו לי

בא לי שיפסיקו לנסות לשכנע

בא לי להפסיק להילחם

בא לי פשוט לשחרר

בא לי שהכל ייגמר

לא בא לי למות, פשוט בא לי שהכל ייפסק

אין לי כוחות להתמודד יותר

מערכות התמיכה שלי מתערערות גם הן

בא לי להרביץ אבל אני לא מרשה לעצמי כי זה יהיה לא שפוי

בא לי לחתוך חלקים מהגוף שלי ולהדביק בצורה אחרת

בא לי עוד זמן

בא לי כח רצון

בא לי שקט

שלווה

בא לי להתשעמם

בא לי להפסיק לברוח

בא לי להתנתק,

בא לי להתחבר,

בא לי להיעלם,

בא לי שיראו אותי,

בא לי לא לדאוג לאף אחד...

בא לי שקט

בא לי לשכך...

החדשות מכות בתדהמה...

עוד אדם שהלך לבלי שוב.

בתחילה הדבר שעולה לראש זה 'איך זה יכול להיות לפני שנייה דיברנו לפני שנייה'

ואז ההבנה מחלחלת שזה לא באמת משנה מתי דיברנו בפעם האחרונה.

ואז אתה חושב מה קרה,

וכמובן שהסקרנות עולה על גדותיה... אבל לא בטוח שאדע את התשובה לעולם.

את קוקי גם אני פגשתי בצ'אט, התחברנו, דיברנו, קשקשנו.

פגשתי אותה ביציאה למסיבה, היינו כמה חברים בדירה שהם שכרו לסופ''ש, דיברנו המון ואפילו יצא שתפסתי אותה מדברת איזה שיחה שעשתה לה רע.

פתחתנו שיחה ארוכה על מה שהיא מרגישה, גיליתי אדם עמוק, רגיש, נחמד, פשוט עוד נפש

עוד נפש שרוצה להיות מאושרת, כמו כולנו.

ואז יצאנו למסיבה, מדהימה, מהנה.

ועכשיו כל מה שנשאר זה זיכרון...