המסע שלי

אז יש אחת...

כובענית מטורפת, וזו לא הפעם הראשונה שאני כותב עליה.

היא מסתובבת לה ברחבי הצ'אט, מושכת תשומת לב חיובית.

גורמת לאנשים לחשוב, מה יש מתחת לכובע?

האם זה לבן?

האם זה שחור?

ויש כאלה, שמסתובבים גם הם,

מפלרטטים איתה, מנסים אותה,

והתשובה היא אותה תשובה.

מעין כן מהוסס,

ועכשיו נשאלת השאלה, מתי יזכו הם להציץ מתחת לכובע.

אבל האמת, שלא משנה שחור, לבן, או חמישים גוונים של אפור,

הם פשוט רוצים להכיר את הכובענית הזאת...

משרת חמוד

נמצא אצלנו

מקשקשים

זורקים לו הוראות

והוא כזה צייתן

וחמוד(:

חוויות בהמשך אולי...

אז היום

אנחנו חוגגים שנה וחצי

היום מציינים את זה ששנה וחצי שזכיתי בה

ואני ממש שיכור אז פוסט מרגש כנראה 

מחר

השנה לא הולכת,
היא גם לא באה
זה אנחנו
שהולכים
ממנה ואליה.
השנה גם לא יכולה
להיות טובה
רק אנחנו...

הושמד

https://thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=1175025&blog_id=43294

זהו.

מעניין למה חברתיות זה תמיד אתגר בשבילי

למה כשיש אירוע וזה זמן של כולם ליהנות

אני נופל...

כל האוטומטים שלי מופעלים

אני חוזר להיות הטלר הקטן בכיתה י''א

הזה שנודה מכל מיני מסגרות חברתיות

הזה שראה סרט שלם עם השכבה

אבל צפה בסרט כשהוא מתחת לשולחן

ואני מרחיק את עצמי

נופל לפלאפון

ואז זה מחמיר

אני מרגיש יותר רע

ולא מצליח לתפקד אפילו יותר

אז יופי,

עוד אירוע,

שפכו עליו מאות אלפי שקלים

ואני...

יושב בצד.

וזה רק אשמתי,

רק שלי,

והלוואי שהייתי מצליח..

לפעמים

פשוט כואב לי

וברור לי שאני לא היחיד שסובל

ברור לי שאני לא האדם היחיד עם התקפי חרדה

 ברור לי שאני לא היחיד שנאבק בשומן בטני

אבל כואב לי 

ולפעמים בא לי לברוח

מכולם

מהכל

מעצמי...

די

הלוואי שתהיה לי הפסקה

אבל גם בהפסקות האלה אני חושב

וגם בהפסקות האלה נגמרות.

זהו, הלכתי לסמם את עצמי.