המסע שלי

אני שונא את השיתוק הזה 

את השקט המסעיר שיש בחדר

את התחושה הנוראית הזאת

אין מילים,

המח לא מצליח לסדר את המחשבות

ההבנה נופלת

כמה רע יצאתי

איך שוב הרסתי

הקולות בראש חוזרים וצועקים

הפחדים הכי גדולים שלי מדברים

המח עובר על האפשרויות השונות

מנתח כל אחת 

אבל זה לא פתיר עם ניתוחים 

יש פה רגשות 

יש תחושות 

אבל אני לא יודע, אני לא מבין 

אז אני חושב 

אז אני מנתח 

חושב על שוויון,

חושב על כנות

מה נכון ומה לא נכון

ובמח סוער 

והמילים לא יוצאות

כי הן לא יודעות לאן לצאת 

הגוף משותק 

הפחד עולה 

מה אם היא תעזוב?

איך משתפרים?

מה נכון?

אני שואל את עצמי.

ובינתיים דממה...