אני מפחד,
את זה כבר הבנתי די בקלות,
אני מתחיל לראות תמונות נוראיות בראש שלי, תמונות שאני לא רוצה לדבר עליהן עם אדם חי, אפילו עם אנאבל לא דיברתי על זה, אבל אני מניח שהגיע הזמן לכתוב את זה.
אני מפחד כי הרשיתי לאנשים להתקרב אליי, אני מפחד כי פתאום אכפת לי, המסע שלי היה ארוך להגיע לכאן אבל לאט לאט הרשיתי ליותר אנשים להתקרב, זה התחיל ממישהי אחת שבכח פחות או יותר הוכיחה לי שקרבה יכולה להיות טובה, המשיך בעוד אנשים שראיתי שהתקרבו אליי, עד היום שבו החלטתי להמשיך לחיות ואז הרשיתי לעצמי להתקרב לעצמי, אני יודע שזה נדוש אבל זה מה שקרה.
מאז, אנשים מתקרבים אליי עוד ועוד, מאז, אני מעז לתת להם להתקרב אליי, הרשיתי לעצמי להתאהב עמוקות, הרשיתי לעצמי לקשור את הגורל שלי לגורל שלה, ואני כבר לא יכול להתנגד או להתכחש, מה שאני מרגיש אליה זו הצורה הכי טהורה של אהבה שאי פעם הרגשתי, אני מאוהב בה, ומאז שהיא בחיים שלי הכל השתנה, אכפת לי יותר מעצמי, אכפת לי ממנה, אני יותר דואג לבריאות שלי (לא מספיק) אבל גם תמיד יש לי דאגות, מה איתה, האם היא בסדר, אם היא נוהגת האם היא הגיעה כבר, וכ'ו וכ'ו.
הכנסתי חתול לחיי, חיה תמימה שחיה איתי בבית, ואני מאוהב בדבר הקטן הזה, אני מתמוגג כשהוא מחזיר לי אהבה, נרדם על איזה תחתון שלה או פורש את כל הבטן שלו על הספה, אכפת לי שהוא אוכל ושותה ומחרבן תקין, ואין לי דרך להתנגד לאכפתיות שאני מרגיש כלפיו, ולדאגה שיש בי כלפיו.
אני מכניס עוד ועוד אנשים לחיי, פאק אנשים זה דבר מסובך, אתה נותן לבן אדם להיכנס ויש לו רצונות ותשוקות, וחיים משלו, אתה לא יכול לדאוג לכל דבר קטן בחיים שלו, אתה לא יכול לשלוט על הכל, יש חברים, יש משפחה, יש אפילו עובדים שלי, שפשוט ביום יום אכפת לי מהם, לעזאזל זה מעצבן...
יש לי דירה שאני שוכר, אבל אכפת לי ממנה, אני רוצה שהיא תישאר נקייה, מטופחת, נוחה, מאורגנת.
ואם כל האכפתיות, זה מתחיל, הדאגות, התמונות הנוראיות האלה שאני רואה בראש, אני לא יודע אם כולם רואים את התמונות האלה, אני באמת לא יודע, אבל לפעמים יוצא שאני חושב על משהו, הוא פשוט קופץ לי בראש, וזה כל-כך נורא שאני לא מצליח להעלים את זה מהראש שלי.
קנינו מכונת כביסה חדשה, כזאת עם פתח צידי , שאפשר לראות את הכביסה מתערבבת לה עם הסבון וכל זה, נכנסתי להשתין, עברתי את החתול יושב מנומנם על הספה, הצצתי על הכביסה והתחלתי להשתין, בום!
פתאום הבזק לא רצוני, עברה לי המחשבה על זה שאולי הדלת נשארה מאחורי פתוחה, והסקרניק נכנס אחריי וחוקר, ופתאום בום! אני רואה תמונה שלו תקוע בתוך המכונת כביסה כשהיא פועלת, בראש שלי מישהו הפעיל אותה ולא שם לב שהוא שם, ואני רואה הכל, אני רואה את הפנים הרטובות שלו, אני רואה אותו נלחם במים בשביל אוויר, ואני לרגע נשבר בפנים, מאשים את עצמי שלא שמתי לב, רואה את עצמי רץ לוטירנר, אבל אני יוצא מזה.
אני מסתובב, מכונת הכביסה עדיין פועלת, החתול עדיין מנומנם על הספה, מאז התמונה הזאת עלתה לי בראש אינספור פעמים בכל פעם כשאני חושב עליו.
אני רואה את התמונה שלי מגיע לכיוון הדירה החדשה, ורואה חלון פרוץ, נכנס לבלאגן מטורף, נלחץ, וזה רק בראש שלי.
אני מפחד על האחיינים הקטנים שלי שיקרה להם משהו, כל-כך עדינים ותמימים ואחד מהם כאילו אין לו GPS הוא נכנס באינספור דברים...
אני חושב על ההיא, ועל כל מה שמניע אותה, וחושב עליה נפגעת שוב, באותו ז'אנר או אחד נפרד, ולא בא לי שזה יקרה.
ויש גם אותה, ברור שגם על אנאבל יש לי תמונות נוראיות בראש, אני לא יודע למה זה נתקע לי בראש, התמונה הזאת עלתה בי כשהייתי בבליל מוזר של חרמנות אהבה ודאגה, וראיתי סיטואציה שבה אנשים זרים, איכשהוא תפסו אותי, אני לא בטוח אפילו איך אבל אני קשור או כבול ולא יכול לזוז.
ואז הם לוקחים אותה, ומול העיניים שלי אונסים אותה, ואני מסתכל עליה ורואה את המבט השבור שלה, ויודע ששום דבר לא יהיה אותו דבר מאותו רגע, ואני צורח ונלחם אבל אני לא מצליח, אני מרגיש כל-כך חסר אונים מול דבר שאני כל-כך מפחד ממנו על מישהי שכל-כך אכפת לי ממנה, אולי האדם שהכי אכפת לי ממנו בעולם.
זה רודף אותי.. המחשבות עליה, הדאגה לה, לחתול, ולכל האחרים, ומשהו בי שבע מדאגה, לא בא לי יותר לדאוג, לא בא לי יותר שיהיה לי אכפת, לא בא לי להיות קשור לאנשים, לחיות או למקומות, למה אי אפשר פשוט לחיות אני שואל את עצמי...
אבל התשובה גם מגיעה מהר, כדי לאהוב, צריך גם לדאוג, אם אכפת לך ממישהו או משהו אתה כנראה גם תדאג לו במידה מסוימת, ואני כבר מבין שזה לא ישתנה, זה רק יגדל, האהבה שלי אליה רק תגדל, אני אכניס עוד אנשים לחיים שלי, ובשלב מסוים יהיה לי כנראה משהו שאדאג לו יותר מהכל, משהו שיתפוס את המקום של האהבה הכי טהורה שיש, משהו קטן וחסר אונים בהתחלה, ואולי אזכה לראות אותו גדל והופך למשהו הרבה יותר גדול ממני, שיש לו דאגות בעצמו, זה לא שאני מוכן לילדים, כן?
אבל לאט לאט מתגנבת לה ההבנה, שלאהוב פירושו גם לדאוג, וזה אולי המסע הבא שלי בחיים, ללמוד לחיות עם הדאגה, לקבל אותה כמו חבר ותיק ולדעת שהיא תמיד תהיה איתי, כי אני כנראה לא אפסיק לאהוב, ותמיד ארצה שלאנשים סביבי יהיה טוב, ואני מסרב לחזור למקום ההרסני שהיה לי בעבר, בו לא קיבלתי את עצמי אפילו, ואם זה אומר להמשיך לדאוג, נו טוב, אולי אלה החיים פשוט...
