בכל פעם שאת מגיעה אלינו את קצת שונה,
ומה שמוזר זה שאת אפילו לא מבינה את זה, אבל אנחנו רואים את זה,
נתחיל בזה שביקשת להיפגש, זה צעד אדיר בשבילך, ואת יודעת את זה כמו שאנחנו יודעים את זה.
אנחנו רואים את זה בצורה שבה את נכנסת, כבר לא מחכה ברכב שנענה על הסמס "לבוא?"
את מרגישה יותר בנח לצחוק איתנו לעשות בדיחות,
אבל לא רק בדיחות שנובעות ממבוכה ומ"אל תסתכלו עליי" או "בוא נעביר נושא" אלא בדיחות אמיתיות,
את יורה בנו עקיצות,
אני לא אומר שזה חכם כי אחרי זה את חוטפת, אבל בואי, כולנו נהנים מזה.
אני יודע למה השינוי הזה קורה, אני יודע למה הוא מתחולל, ואני יודע את זה לא מהמקום המתגאה מתנשא, זה יכול להישמע ככה, אבל פה מותר לי לכתוב מה שאני רוצה, אני יודע את זה כי אני חוייתי אותו דבר.
אחת הדרכים היותר טובות להתמודד עם העוצמה המשוגעת של הכוחות האפלים שאצלך תופסים צורה כ"לא מגיע לי" או כ"מי אני בכלל ש..." אחת הדרכים הכי טובות היא פשוט מאוד... להישאר.
להישאר בגישה שלנו של "מגיע לך כי את מדהימה"
להישאר עם האמירה שלנו של "מותר לטעות לפעמים"
להישאר עם העקרונות של "מותר לך לבקש"
להישאר עם ההתנהגות של "כשאת אצלנו בסשן, את מרכז הערב"
להישאר בגישה של להראות לך כמה את חשובה לנו,
להישאר חברים,
להישאר קשובים,
להישאר מכילים,
ופשוט...
להישאר.
אני יודע את כל זה, כי אני עברתי את זה בעצמי, זה רק כשאני נתקלתי בכוחות טובים של "הישארות" או כמו שהפסיכולוג שלי היה אומר "אינטימות חזקה ויציבה לאורך זמן", רק בזמנים האלה השתניתי באמת, רק ככה הצלחתי להרגיש שמותר לי לדרוש, רק ככה התגברתי על הטראומות, השריטות, הצלקות.
ואם חושבים על זה, קשרים טובים, גם רומנטיים ונילים ומשעממים, הקשרים הטובים של העולם, זה מה שהם עושים.
אז הגעת אלינו אתמול מלאת פחדים, והאמת שבצדק.
הכנו לך כמה דברים: ברגע שידעתי שאת באת הכנתי את עצמי לתלות את הווים מהתקרה, 2 ווים עם כח נשיאה של חצי טון כל אחד, ביחד הם נושאים טון, כי אני לא משחק בבטיחות, במיוחד לא שלך, אז תליתי וניסיתי בעצמי, והתנדנתי וקפצתי עוד הרבה לפני שהגעת.
זהו, זה היה מוכן, עכשיו אפשר לקשור אותה לתקרה סוף סוף.
אני ולי זממנו עלייך והכנו משהו שבטוח יהיה לך קצת קשה במובן הנפשי, ניתחנו את התגובות שלך וחשבנו באיזה צורה יהיה הכי נכון לעשות את זה, איך נחדור לך למח וללב עם שאלות.
ניקינו את הבית, הכנו את הדברים.
והגעת.
כבר מההתחלה היית נראית שונה, שוב, את לא יודעת את זה.
ואז הגיעה שיחת הגבולות הרגילה...
עכשיו אני עוצר רגע לדבר על עצמי (בגלל שתקפצו לי מותר לי), אני שנים בכלוב, שנים בבדסמ, אני יותר מעשור קורא, כותב והוגה בדסמ, אני בפורומים טיפוליים של בדסמ, אני שומע דברים שאני לא רוצה לשמוע, אני מדבר עם אנשים בזמנים הקשים שלהם בקשרים בדסמיים, אני בעצמי עברתי מיליון קשיים, כאבי לב, אכזבות, סביר להניח שאכזבתי ופגעתי בעצמי.
אבל במשך כל הזמן שלי בניתי את מודל השליטה שלי, איך אני שולט, איך אני רוצה לעשות את זה, ואז לאט לאט הגיעו חוויות שליטה, ועם כל אחת שיפצתי קצת את המודל שלי בראש, החלטתי חוקים שלי בראש.
ואז אנאבלי הופיעה לי בחיים, הרחיבה לי את הלב, חיזקה לי את הנשמה, ומצאתי את עצמי יכול לשלוט יותר חזק ויותר עוצמתי, אז סיפרתי לה את המודלים שלי את החוקים שלי והיא, שלמדה את הדברים ממני, קיבלה את הרוב, שינתה קצת פה שיפצרה קצת שם.
אחד הדברים שתמיד היו ברורים לי, שבכל סשן אנחנו נתחיל עם טקס, וחזרה אלייך פיית שליטה שלנו, עשינו את הטקס בדיוק כשהיית מוכנה, נתנו לך להתקלח, נתנו לעצמנו לסיים לאכול, ובשנייה שאנחנו פונים אלייך בשם השליטה שלך, את מתחילה לנזול, וזה כל-כך כל-כך תענוג.
הדבר השני שתמיד היה ברור לי, זה שבכל סשן אני אשאל גבולות שוב, וזה בגלל שתמיד האמנתי בלתת אפשרות לגבולות להשתנות, ואת פיה קטנה בכל פעם שאנחנו שואלים את מפתיעה אותנו מחדש, לאט לאט הגבולות שלך מתרחבים, הגעת אלינו כשלא הסכמת לחוות קיין בגלל חויית עבר רעה, והנה ביקשת להתנסות, הגעת אלינו כשלא רצית לחוות כיסוי עיניים, והנה הפעם באת וביקשת להתנסות (וראינו שהתאהבת בזה).
אני לא מדבר על הגבולות האמיתיים, כמו אנאלי, דם וכאלה, אלה אני תופס כגבולות שפשוט לא מתאים לך כאדם לחוות, אני מדבר על הדברים שכנשלטת הרסו לך, אנשים רעים שהשתמשו בקיין בצורה מוגזמת או אנשים שלקחו את סיפור החושך למקומות... חשוכים.
את זה אני מאמין בכח השליטה שאפשר לשנות, וזה הכל בידיים שלך בסוף, אנחנו לא מצפים שהגבול ישתנה, אנחנו פשוט שואלים מה הגבולות, ואז את שוכחת "במקרה" משהו שתמיד זכרת, ואנחנו שואלים אותך "מה עם כיסוי עיניים" (לדוגמא) ואת אומרת אני רוצה היום לנסות.
זה.
זה הדבר שאני הכי מאמין בו, הרגע הזה שמשהו משתנה.
גבול נפתח.
הנשמה מתרחבת.
הגבול לא נפתח כי נכנסנו בגדר ראש בראש.
לא הפצצנו את הגדר מסביב כך שהיא נפלה.
לא פנטזנו על לשבור לך את הגדר.
כיבדנו את הגדרות שלך, ואמרנו "אנחנו פה אם יום אחד תמצאי שער בגדרות האלה."
והנה, פעם אחרי פעם מופיע לו שער, ואת אומרת לנו, "כנסו"
השער, שם, הוא יכול להיסגר, הגדר שם, מחוברת לשער.
אז בסשן האחרון, היית חשופה יותר,
חסרת אונים יותר.
(שיכורה יותר)
בראטית יותר,
והיה לנו כל-כך כיף! כיף ממה שאת הבאת, מהטירוף, מהצחוקים, מההתמסרות, מהשטויות, גם מהבראטיות, וגם מהתגובות על זה שהיית בראטית.
והסוף...
אוח הסוף,
הרגע שבו אנחנו מדברים על הסשן, עושים את האפטר קייר הרגיל.
מסיימים בטקס הקבוע, משחררים את פיית השליטה ומקבלים חזרה את החברה שלנו, ואז כל-כך מהר.
את מתפנקת לנו על הרגליים, נהיית שקטה יותר, עונה לאט יותר, ופתאום... את נרדמת.
נרדמת לידנו מוגנת על ידנו, ולאט לאט אני והיא בורחים מהסלון מבלי להעיר אותך, סוגרים את הבית ומתכוננים לשינה בעצמנו, אבל בשלב הזה שום דבר כבר לא מעיר אותך לפחות בשעה שעתיים הקרובות את תישני טוב, נישאת על גלי הספייס, ההכלה והחיבוקים, ואז לפני השינה אני מעיר אותך קצת ואומר לך שאת יכולה לעלות על הספה, את עולה ונרדמת שוב, אני והיא מכסים אותך.
את קסומה הרבה יותר משאת יודעת, הרבה יותר משאת נותנת לעצמך קרדיט, ואנחנו לא נגרום לך לראות, את זה, אנחנו פשוט ניתן לזה להגיע כשזה יהיה נכון.
