אנחנו יושבים בסלון ביתנו,
הבת שלכם מטפסת עלייך,
משחקת לך עם האף והאוזניים,
את מתנהגת כמו קיר טיפוס למופת ומקבלת את מר גורלך וממשיכה את השיחה הקלילה שאנחנו מנהלים
בעלך לידך קצת מוסח על ידי הטלפון.
ובי עולה הצורך לוודא שהוא עדיין בסדר עם הכל.
אני שואל את בעלך:
"אז איך אתה עם ההסדר שלנו בינתיים? עם זה שאנחנו שולטים על אשתך?"
בעלך קולט את שינוי האווירה, את נדרכת (לא שזה מפריע לבת שלך למעוך לך את האף).
הוא מוריד את הפלאפון ואומר "האמת שסבבה היא חזרה מכם באורות"
"אני שמח ממש לשמוע" אני אומר ומסתכל עליו
"כן" הוא ממשיך "בסוף זה משהו שהיא צריכה, ואני שמח לתת לה את זה"
אני רוצה להעמיק אז אני שואל "ואיך אתה עם המשימות שהיא מקבלת, הבנתי שבחלקן אתה מעורב"
חיוך חמוד עולה לו על הפנים כשהוא בטח נזכר שאשתו קיבלה משימות, אחת מהן היה שאשתו צריכה לפתות אותו. "תשמע אני כמובן בסדר עם זה..."
"זה בסדר מצידך שאתה מעורב או שהיית מעדיף לשנות את זה?" אני שואל.
"אני בסדר לגמרי" הוא מסכם.
עכשיו אני מסתכל עלייך כבר ואני יודע שאת שמחה שהבת שלך מגוננת עלייך, את אדומה קצת ומובכת, משהו בזה כנראה שמדברים עלייך כשאת נוכחת.
וזה משהו שאין מחיר לו, למרות שעשינו שיחת תיאום איתו, וידאנו איתו את הגבולות שלו כשאנחנו שולטים עלייך, את הגבולות הזוגיים, גם השיחה הזאת אחרי הסשן הראשון שלנו וקצת משחקים וירטואליים פה ושם, לשמוע אותו רואה אותך בטוב אחרי סשן, לשמוע ממנו שהוא שמח שהדבר הזה קורה, פשוט אין לזה מחיר.
וככה אנחנו רגועים יותר, יודעים שאנחנו בדיוק במקום שאנחנו אמורים להיות איתך, ורק מקבלים עוד אישור ואימות לזה שמכאן, אפשר רק להתקדם😈
