כאילו לא ידעתי שזה יקרה אני לא מצליח להבין איך זה קרה שוב, למה בכזאת עוצמה?
ואז על כל העוצמה הזאת הוספתי פזיזות
וידעתי ידעתי את התשובה ובכל זאת פזזתי
הייתי פזיז
ושוב, עשיתי משהו שגורם לגלי הדף
ידעתי שזה הדפוס שלי ידעתי שזה מה שקורה לי, אבל לא הספקתי לעבד ולדעת מאיפה זה מגיע על מנת לא לפעול מתוך זה שוב.
אז נפלתי לאותו דפוס
דבר ראשון מגונן
דבר שני מתאהב
דבר שלישי משתגע מההתאהבות
כל אחד משלושת הגלגולים האלה היה יכול להיעצר
אבל לא...
אז היא אמרה מה שהיא אמרה, שזה עדיין לא לא, אבל גם לא כן.
ושם האמת שהסיפור שלה נגמר, והסיפור שלי עם השדים שלי רק מתעצם
'ברור שהיא לא תבחר בך, כל אחד מהגברים הפנויים פה מתחיל איתה'
'למה שהיא תרצה בכלל להתחיל משהו במסגרת הזאת?'
'אתה בכלל לא רוצה להתחיל כלום במסגרת הזאת'
'אתה לא רוצה זוגיות בכלל'
'מה הסיכוי שהיא תתחבר לעולמות שלי?'
לא רציתי שום שינוי,
לא רציתי להכניס שום דבר חדש
טוב לי איך שאני
עם מי שאני איתו
אבל... זה עלה, זה התפרץ.
שוב, ללא שליטה.
ואז הקטע שאני כבר רגיל אליו, למצוא אותה בקהל, לדאוג שאני מצד אחד לא קרוב מדי אבל אני אשמח להסתכל עליה, לערוג עוד קצת לאנרגיות שלה, לראות אותה צוחקת שוב לשמוע את הצחוק שלה שוב, עוד כמה שעות זה נגמר ואני מת לברוח מפה אבל תוהה גם מה ואיך יימשך התקשורת, האם בכלל תהיה כזאת.
לא הצלחתי לנצח את הדפוסים שלי.
הם העלו דפוסים אחרים, שקצת קצת הצליחו להשתנות
ואלה העלו התנהגויות שלא ממש הצלחתי להתמודד איתן
אז זה הסיפור על איך שוב, אני, המודעות שלי, השדים שלי, האומץ שלי, הפזיזות שלי, ניצחו את השחרור, את השהייה במרחב שנעים לי בו.