כתיבה אינטואיטיבית, בליל מילים, לא מומלץ לקרוא בכלל, זה אפילו לא מעניין
אני יושב פה בבית קפה, ממש מתחת לאיפה שהיא עובדת
והאמת שאני די בהיסטריה קלה
אני מסתכל מסביב וכל אדם לא משנה אם זכר או נקבה עם תזכורת לתלתלים מקפיץ לי את הלב
ואנחנו שעה לפני הזמן שקבענו,
אז אין סיבה שאקפוץ ככה
או שיש
אני הולך לפגוש אותה
את אנאבלי
אחרי מלא מלא זמן שלא התראינו, יותר מחצי שנה.
אחרי זמן כל-כך ארוך שלא דיברנו, היא שלחה הודעה.
הייתי בכמה ימים של קושי, כי האירוע המתואר בפוסט לקח אותי למקום של מחשבות על אנאבלי.
ופתאום היא שולחת לי הודעה, כי אלה החיים, ברור שבימים שאתה חושב עליה הרבה ובוכה עליה הרבה, דווקא בימים שחזר פתאום האבל.
בחרתי לפגוש אותה כדי לעזור לה במה שהיא ביקשה בהודעה, אחרי שניסיתי לעזור לה וירטואלית ולא הצלחתי.
אני מרגיש אחריות מסוימת על הדבר הזה, וזאת הסיבה שהחלטתי לעזור לה.
זה יכול להיגמר בחמש דקות של לתקתק כמה דברים וסיסמאות על המחשב הישן
או שזה ייקח זמן.
כבר חודשים שאני חושב לדבר איתה, רוצה להגיד לה דברים
מה אני רוצה להגיד לה?
וואו כל פעם זה משתנה, לפעמים ככה ולפעמים ככה,
לפעמים אני רוצה לצרוח עליה שהיא ניצלה אותי כל הזמן הזה - אבל אז העצבים יורדים ואני נזכר שאני לא מאמין בזה באמת
לפעמים אני רוצה לומר לה כמה היא הכאיבה לי, אבל היא כנראה יודעת
אני כן רוצה לומר לה את המשפט הבא, וברור שתרגלתי אותו בלב
"הדבר שהכי חשוב לי לומר לך, זה שאני כועס עלייך, אני כועס שלא נתת לי הזדמנות, אני כועס שלא תקשרת בזמן, בזה שלא תקשרת בזמן לא נתת לי את האפשרות האמיתית לתקן וגזרת על המערכת יחסים שלנו גזר דין סוף, אני כועס שבצעדים שעשית בעצם ויתרת עליי"
זה הדבר היחיד שאני מצפה מעצמי לומר
כל השאר... אין לי מושג מה יקרה, אני יודע שבפנים אני מת לשאול אותה אם יש לה זוגיות, אם היא יוצאת עם מישהו
אני יודע שזה ישבור אותי מבפנים, ואולי אני קצת רוצה את זה, אולי אני קצת רוצה להרגיש שהלב שלי עדיין שם. עדיין מרגיש.
אבל אולי זה טיפשי כי בעצם הרגשתי אותו בסופש של האירוע
או שלא, או שהרגשתי אותה
אז בינתיים אני יושב פה, רעד בלתי נשלט בגוף
תלתלים שגורמים לי לקפיצות לא רצוניות
רעש של עיר
קניתי מתנה לחתולה שהייתה שלנו פעם ועכשיו נמצאת אצלה
עשרה חודשים אחרי שהיא אמרה לי שהיא רוצה להפסיק את הקשר
עשרה חודשים אחרי שהיא בכמה מילים לקחה ממני כל מה שהיה לי וכל מה שהערכתי
עשרה חודשים אני שחיי התנפצו לאלפי חתיכות.
אני הולך לפגוש אותה שוב
את האדם היחיד שהצליח לגרום אותי להיכנס מתחת לחופה
את האישה שהצליחה לגרום לי להאמין באהבה
את האדם שאהבתי בצורות שלא ידעתי שאפשר
את האישה שגרמה לי לביטחון עצמי
את זאת שגרמה לי להגדיר אותנו כPower Couple
וגם
את האישה שעבורה שכחתי את עצמי
את האישה של ידעתי להציב לה גבולות נכונים
את האישה שהתמזגתי איתה יותר מדי
את האישה שנתתי לה את הלב ולא השארתי מספיק לעצמי
כן, את כל זה אני מרגיש בבת אחת.
בתקווה שב1800 היא תגיע, ועד 1820 כבר נהיה אחרי.
ואני אשוב למסע שלי, המסע להחלים.
להחלים מהחור הגדול ביותר שהותירו בי עד היום.