זה מאוד מעניין לשבת במקום שהוא כל כך משמעותי לי, אבל אני לא מבקר בו הרבה.
במקום הזה ישבתי פעם עם החברה הראשונה שלי. היא הייתה פאנקיסטית כזו, והיא גילתה לי שאפשר לשבת מתחת לגשרים, וזה בזה משהו סקסי ואסור.
פעם זה היה הגשר החדש, היום כבר פחות.
מאז שהיא הראתה לי את המקום, אימצתי אותו לליבי. הייתי מגיע אליו הרבה.
כמה חודשים אחרי זה, כשבחרתי לסיים את חיי, הגעתי לכאן.
ישבתי פה ותכננתי.
אבל הגשר לא היה מספיק גבוה בשביל לקפוץ ממנו, אז זה לא באמת היה תכנון. (לא היה לי תוכנית אחרת)
אני זוכר שדיברתי איתה, עם אותה חברה, ואמרתי לה שזה מה שאני מתכוון לעשות.
היא הצליחה לשכנע אותי לדבר עם הפסיכולוג שלי.
וברגע שאתה מדבר עם הפסיכולוג שלך, זה כבר לא יקרה.
באתי לבקר את המקום הזה גם בכל מיני רגעים של החיים.
שהייתי אצל ההורים, ירדתי קצת מתחת לגשר.
המקום הזה ליווה אותי בכל מיני תחנות. לא כולן טובות, לא כולן רעות.
גם תחנות מאוד ניטראליות.
אני יושב פה עכשיו, אגב, עם חיתול עליי, ותוהה על כמה עבר.
כמה קרה.
לא רק מאז הפעם האחרונה שישבתי פה, אלא גם פשוט כמה קורה בבת אחת.
אני במסע של להכיר את עצמי.
ובמסע הזה יש הפתעות.
כמו אנשים שהם כל כך נפלאים וכל כך מתאימים, אבל אתה לא יכול להיות איתם.
בגלל משהו מסוים שלך.
פנטזיות מטורפות, אבל אתה לא תוכל להמשיך איתן.
אז אני חושב הרבה.
וטובע הרבה.
ונותן הרבה מקום לכאב שלי.
וכשאני מדבר על הכאב, אני מוצף.
כי בפעם האחרונה שהייתי פה, הצטלמתי לחתונה שלי.
זה היה ביום של החתונה.
התלבשנו בבגדים שלנו, וברגע האחרון ביקשתי מאנאבלי להצטלם גם פה.
ביקשתי ממנה להצטלם במקום שבו הרגשתי שהכול אבוד.
ביקשתי ממנה להצטלם שם כי האמנתי שזה יסמן רגע מסוים, וירדנו לשם עם הבגדים, רק אנחנו והצלמים... ויצאה תמונה מהממת.
ועכשיו אני יושב פה.
כמעט שנה אחרי שהיא נפרדה ממני.
אחרי שהיא אמרה לי שהיא רוצה להתגרש.
אני יושב פה כמה ימים אחרי שיחה שבה הזכירו לי בצורה שהקטינה אותי. כמה שיש אנשים חזקים בעולם. אנשים שלא תמיד מודעים לכוח שלהם, או לא משתמשים בו בחוכמה.
אני יושב פה בתקופה שבה המדינה שלי מופצצת.
אני יושב פה בתקופה של הכרויות מדהימות.
ובתוך תקופה של המון שינויים.
אני יושב פה בתקופה שבה אני באמת לא יודע מי אני.
תקופה שבה אני מגלה.
אני יושב פה בתקופה שבה אפילו המצב בעבודה משתנה מקצה לקצה.
כשהעבודה הייתה המקום היציב שלי.
אני יושב פה בתקופה שאני מנסה בכל כוחי להכיר אנשים חדשים שיהיו לי חברים.
בתקופה שיש הרבה אנשים שמראים לי את הערך שלי,
אבל הפצעים שלי עדיין גורמים לערך הזה לא להיות מורגש.
אני יושב פה בתקופה שבה אני גדל, מתפתח, משתנה.
בתקופה שבה אני לא מוכן לוותר לעצמי יותר.
אני יושב פה בתקופה שהקול הפנימי החזק שלי
זה שמוביל אותי להיות הגרסא הכי טובה שאני יכול להיות
אני יושב פה בתקופה שאני יודע
שאני לא הולך לקבל בולשיט מאף אחד
שאני אמצא את הדבר הנכון לי
שאני אלחם על להיות מי שאני.
אבל זה לא קל.
ויש הרבה התמודדויות.
אני חושב שזו הפעם הראשונה שאני יושב פה מאוד חצוי. לא יודע אם אני בטוב או ברע.
מאוד לא בטוח אם זה מסמן זמן חזק או זמן חלש.
ואולי זה לא מסמן כלום.
אולי אני פשוט יושב פה כי הגעתי מוקדם.
והיישוב של ההורים שומר שבת.
אני מחכה שהשבת תצא.
היה לי זמן, הייתי עם חיתול, ופשוט החלטתי לרדת מתחת לגשר.
אולי זה כל מה שזה.
ואולי זו התחלה של משהו חדש.