ניסיתי, וזה היה המקסימום שהיה לי לנסות,
אני הלכתי והתחברתי עם אנשים, אני דיברתי והייתי כנה תמיד
לא הסתרתי מאף אחד שום דבר
ממילא אני לא רוצה להכיר מישהי ולהתחיל בשקר אז זה לא יעזור לי אם אסתיר
לחלק מהנשים התאמתי לחלק לא, וזה ממש בסדר
האמת, לא הייתה לי הנחה שאצא משם עם זוגיות, בכלל בקושי רציתי ללכת
לא חשבתי שאצא מטורגר ככה
לא חשבתי שאנאבל תחזור בחוזקה כל-כך
זה התחיל ממחשבות עליה, אי אפשר לדבר סופ"ש שלם על זוגיות מבלי להיזכר קצת, אי אפשר לתאר בני זוג מושלמים מבלי לחשוב על האחרונים
זה היה קשה אבל הייתי שם, התמסרתי לתהליך, ניסיתי ככל שביכולתי,
לא התחרתי באף אחד, אני לא אדם כזה, אחרים לא מעניינים אותי.
הקשבתי לכולם קשב אמיתי ולא מזויף
הכרתי אנשים נחמדים…
ואז זה הגיע
זאת הייתה קבלת שבת מוזיקלית, משהו בלב שלי תמיד מפרפר בקבלות שבת מוזיקליות, אני תמיד אהבתי את זה, ופתאום היה לי פלאשבק מקום מקום
אני שוכב על הספה, הראש מונח על הירך של אנאבל, הייתי עצוב לא זוכר למה, והיא ליטפה לי את הראש, והיא שרה לי, עכשיו אם יש משהו שאי אפשר לקחת מאנאבל זה שהיה לה קול מדהים, היא לא סתם הולכת להיות זמרת, ואני יודע שהיא תצליח, היא שרה שיר מסוים ולעזאזל אני לא מצליח לזכור מה, וזאת הפעם הראשונה שהיא הסכימה לשיר לי, זה תמיד היה מוזר לה משום מה, אני עצמתי עיניים והתמכרתי לשירה שלה
אני בכלל בריטריט היכרויות, מסביבי כולם לובשים לבן אנחנו עושים קבלת שבת מוזיקלית, והשירה של כולם אכן נעימה.
פאק, מה זה היה, למה זה עלה כל-כך חזק, קפאתי במקום, ידעתי שמסתכלים עליי, בטוח שמי שלידי שמה לב שקפאתי, היה נתנה לי את הספייס שלי, ראיתי את זה, אבל לא יכולתי לזוז, איכשהו התגברתי על זה.
המשכתי הלאה, התחברתי לקבלת שבת כמו שאני עושה תמיד, וכשהתחילו אנשים לקום ולרקוד עשיתי את זה גם, שחררתי שחרור אמיתי, מהסוג שאני באמת נהנה לעשות, הזזתי את הגוף שלי כמו שאני רציתי ולא כמו שמצופה ממני, קפצתי כשרציתי הזזתי את התחת כשהתחשק לי, אני יודע לזהות ריקוד מחושב אצל אחרים, הרבה מהאלה שנכנסו למעגל רקדו ריקוד מחושב, זה בסדר כל אחד ומה שמתאים לו, אני פה מתנוענע כמו בלון חצי מפונצ'ר אבל אני נהנה מזה.
מגיעה ארוחת ערב, אני ניגש לקחת אוכל, בדרך רואה את היחידה שבאמת רציתי לנסות לדבר איתה, היו לנו כמה אינטרקציות במהלך הסופ"ש תפסתי את המבט שלה כמה פעמים, והיא אפילו אמרה לי פעם אחת שהיא שמחה שישבתי לידה, חמוד מצידה, היחידה שאיכשהו רציתי לשמוע עוד ולא הספקתי עדיין (לא שהיא הייתה היחידה שהתאימה, אני מדבר על זה שלא הספקתי לתפוס אותה מספיק זמן) ולידה יש חצי מקום פנוי, עמדתי בתור, השתדלתי לא להסתכל לשם יותר מדי כי לא רציתי להיראות מוזר, וכשהתור הסתיים והאוכל היה בידי, הסתובבתי לראות אם המקום לידה עוד פנוי, התלהבתי לראות שכן והלכתי לשבת לידה.
אני מתיישב, והיא לא מגיבה, הכל בסדר אני זורם, מנסה לייצר שיח עם האחרים בשולחן, לא הולך לי משום מה, הבנות האחרות מסביב משום מה בדיבור רק על היין שמגיע ומתי הוא יגיע, ברור שהעצבים של כולם קצת מתוחים והם ממש חיכו לזה, היה בזה קצת פתטיות בעיני, במקום לחכות ולדבר על מה שיעזור לכם עם העצבים בואו נהיה נוכחים, אנלא יודע.
ואז מישהו מהצוות התיישב בצד השני של הבחורה שמעניינת אותי, והיא הפנתה אליי חצי גב, אני בטוח שהיא לא התכוונה, אני בטוח שגם לה היה דברים על הראש, אבל אצלי בראש? דחייה!
הפעמונים מצלצלים הסירנות זועקות, אני מדבר עם עצמי ואומר שזה לא אומר כלום אבל הנפילה מתחילה, אני עושה את מה שאני מתאמן עליו כל-כך הרבה ונותן לזה מקום, נושם לתוך התחושה…
אבל התחושה, לא נחלשת, אלא מתחזקת.
הנפילה מתחילה, בום זכרונות חוזרים, הרגעים הקשים של השבר אחרי הפרידה, אנאבל אומרת לי שהיא רוצה להתגרש, הקולות בראש שלי מתחזקים שאני לא אמצא אף אחד.
אני צריך להיות לבד.
אני קם.
אני הולך.
שוטף את הכלים שלי.
הלב דופק.
אני רוצה להיות לבד, אבל לא רוצה להיות לבד.
אני רוצה עזרה, רוצה לדבר עם מישהו.
אולי אלך לצוות? לא, לא בא לי ללכת לצוות.
אני מתיישב במקום חצי מרוחק.
מודע לכך שזאת פינת העישון ובטח יבואו עוד כמה אנשים בקרוב לחשש ולעשן, זה בסדר, הספה נראית נוחה אשב פה בינתיים ואברח כשאצטרך.
אני מופרד מכולם, כולם מדברים וצוחקים, ונשמעים כאילו הם נהנים, ברור לי שזה רק מראה, שכולם סוחבים איתם איזשהו קושי, סיטואציה חברתית מאוד מאתגרת, כולם היפר מודעים לאיך הם נראים, אז ברור שהצחוק, השחרור והשמחה הם רק חלק מהסיפור, אבל אני פה והם שם.
זה לא כי רציתי להיות לבד, כי לקחתי לעצמי זמן, זה כי ברחתי, שוב ברחת, דביל.
עוד זכרונות, תחושות של בדידות מרוקנות אותי,
איזה בן אדם אחד עובר, בראש אני זועק "שימו לב אליי אני רוצה עזרה" אבל שום קול לא יוצא, הוא עובר, עוד כמה עברו אותה סיטואציה עם כולם, לא מפתיע אותי… ואני בסדר עם זה, אני לא בסדר עם זה אבל משקר לעצמי שכן.
ואז המלאכית עם הוורוד בשיער מגיעה, היא רצתה לעשן וכנראה קלטה בדרך שמשהו עובר עליי, שאלה אם אפשר להצטרף, אמרתי שכן, היא אמרה שאני לא חייב לספר אפילו ושהיא שם אם אני רוצה, (כמו שאמרתי מלאכית…) ברור שאני רוצה לספר, אני לא טורח להסתיר את זה אפילו, אני מספר שקשה, שאני מוצף שהאקסית נוכחת, היא שואלת שאלות מכווינות, מפתיעה אותי ביכולות ההכלה שלה, לאחר מכן הבנתי שגם היא מנחת קבוצות, ידעתי שהיכולת הזאת לא הייתה סתם, הבכי מתחיל, זה מה שהכלה עושה, מוציאה מאנשים את האמת.
אני כבר בוכה את חיי, בשקט ומספר לה כל מיני דברים הזכרונות חוזרים, מחשבות על בדידות, והיא שם, נפלאה באיך שהיא עושה את מה שעשיתי ל2 אחרים במהלך הסופש (סיפור לזמן אחר) מכילה אותי, נמצאת שם כשקשה לי, אני שבור ובוכה, לא אכפת לי מאחרים, אני לא מפחד לבכות, אחרים שבאים לעשן קולטים את הסצינה ועושים פרסה, לא מעניין אותי שכולם רואים, עברתי את זה כבר בגיל 20 את השטויות האלה.
זה היה נחמד מצד אנשים לכבד את הסיטואציה וללכת לפינת עישון השנייה.
אבל אז ידידה של המלאכית באה לבקש רק סיגריה, ובזמן שהמלאכית מוציאה מהתיק, הגיע עוד מישהו לאיזור ובגלל שכבר היו 3 אנשים הסיטואציה לא הייתה ברורה, והוא התיישב והתחיל לדבר, ואז הבנתי שהשיחה נגמרה, היה ברור לי שזה ייגמר בגלל מעשנים אחרים.
הלכתי הצידה, ניסיתי להתעשת אבל ההפך קרה.
הבור העמיק, המחשבות הפכו לקשות יותר, עוד ועוד זכרונות טובים עלו, כאילו המח שלי רצה לאמלל אותי ולהזכיר לי כמה טובה היא הייתה, כמה היא התאימה לי, איך שהיא קיבלה את שאר הצדדים בי,
איך היא הצליחה לקבל את השולט
את הנשלט
את הקושר
את הפגום שבי
את הגבר שבי
את האישה שבי
מחשבות על כמה התאמנו, כמה זה כואב להיות בלעדיה, ואז עשיתי משהו שלא עשיתי מאז הוואי.
דיברתי איתה.
כעסתי עליה שהיא שוב פה במחשבות שלי, אמרתי לה שתשחרר אותי, שעבר מלא זמן וזה לא אמור לקרות שוב. כעסתי עליה שהיא לא נתנה לי זמן לתקן, שהיא ויתרה עליי, למה לעזאזל כל זה עולה פתאום, אני רוצה להתעשת, אני רוצה לחזור, כן אבל אתה לא תצא מזה עכשיו, היא פה, ראיתי אותה בדמיון שלי, איך היא הייתה מגיבה, החיוך שלה התלתלים שלה, פלאשבקים מהבית שהקמנו יחד, פלאשבקים מהחתונה, נזכרתי שהיא הקליטה שיר לחתונה שלנו, פאק הייתה לנו חתונה יפה, די, אני לא מסוגל יותר, אני צריך לעוף מפה זה יותר מדי, למי יהיה אכפת שהלכתי, לאף אחד לא יהיה אכפת, אף אחד לא שם לב לחסרוני, ברור שמישהו שם לב אבל המח שלי סתום במחשבות רעות, אני חושב על התבוסה שארגיש כשאכנס לדירה 24 שעות מוקדם יותר, על זה שאני לא אסיים משהו שהתחלתי, תחושה שאני שונא.
חשבתי מה יקרה אם אשאר, אני יודע שיש מסיבה ומדורה, והולכים לישון, אני אקום הפוך, אני לא אתמודד עם מסיבה, אני לא רוצה להיות פה, אני מפחד ממה עוד יעלה, אני מפחד לנסוע הביתה, מה השעה בכלל, אין לי שעון, אין לי איך לברוח לפלאפון, ברור שיש אבל זה כל המטרה אנחנו משתדלים שלא ולכן הפלאפון בתיק, ואם אסע הביתה מי בטוח שלא ארדם על ההגה ואעשה תאונה.
יופי אולי תעשה תאונה זה יכאיב פחות מהקיום המסריח הזה, עוד קולות בראש שלי, ואז אני מבין שהגענו לנקודה הזאת, אני והקולות שלי. אני מנסה ללכת לכולם, למצוא מישהו מהצוות ולומר לו שאני חייב ללכת, אני מתקרב לכל האנשים השמחים (כלפי חוץ) ברור שהעיניים שלי מראות את הכל, אני ידוע בזה שהרגשות שלי ברורים לכולם, במיוחד אחרי שבכיתי שעתיים ברצף, אני מנסה לתפוס מישהו מהצוות אבל מילים לא יוצאות לי מהפה והם קצת חולפים על פניי, אני עומד שם דקה או שתיים מרגיש חסר אונים, הכל בוגד בי הקול שלי העיניים שלי, אני לא מצליח לבקש עזרה, ואז היא עוברת, המארגנת הראשית, ואני חושב שהצלחתי לגעת לה בכתף או משהו כזה, והיא שאלה בחיוך במה היא יכולה לעזור, היא קלטה את העיניים שלי והבינה שאני לא מצליח לדבר, לקחה אותי 5 סנטימטר הצידה מה שהרגיש כמו הקלה והצלחתי להגיד רק "אני חושב שאני צריך ללכת" היא ניסתה להבין ממני מה אני עובר, ואם אולי רק לישון שם לילה יכול לעזור, המילים בקושי יצאו משהו כמו "האקסית" ו"טריגר חזק מדי" יצא החוצה, ואז עברה עוד מישהי שהלכה, אבל אצלה זה היה מתוכנן מראש, היא נפרדה מהמארגנת הראשית וראתה אותי, בחורה שהתחברתי איתה יחסית, לא כמישהי שארצה לצאת איתה אבל כבן אדם נחמד, ידעתי שהיא פסיכולוגית, נקרא לה הבלונדה, הבלונדה פשוט חיבקה אותי חיבוק חם ואז שתיהן שאלו אם אני רוצה לצאת לדבר עם הבלונדה, הנהנתי וליוויתי את הבלונדה לרכב שלה.
היא שאלה מה קרה, סיפרתי לה, היא עשתה איתי סיבוב שם בקור של הלילה איתי, נתנה לי להוציא שאלה קצת, תקצרתי מאוד בקצרה את הסיפור, היא הקשיבה והכווינה, היא בהחלט השקיעה זמן איתי שם, למרות שהיא לא מהצוות והגיעה כמשתפפת כמוני אבל הלב שלה כנראה כזה גדול.
היא האירה לי נקודה אחת מעניינת, שאני רואה רק את הדברים הטובים באנאבל כרגע, ושאני לא מצליח לראות כמה לא הוגן היה שהיא שמרה מפניי את הקושי שלה כל-כך הרבה זמן, שוב בכי, שוב קולות, אני יודע שגמלתי החלטה ללכת הביתה כבר, הבלונדה בחכמתה זיהתה את זה ומראש אמרה שהיא לא שם לשכנע אותי, היא שיקפה לי שהיא לא חושבת שלפני חצי שנה בכלל הייתי נרשם לריטריט היכרויות, היא צודקת, היא אמרה לי שעשיתי צעד, לא משנה שאני מרגיש כישלון אבל זה בסדר שזה פשוט לא הזמן הנכון, שלא הייתי מוכן, ידעתי שהיא צודקת, המח החושב שלי ידע, הרגשות שלי האפילו על זה, היא גם אמרה לי שאני כנראה לא יודע אבל יש שם כמה בנות שממש רוצות אותי, פסלתי את האמירה הזאת מיד, אמרתי לה שהיא משקרת, היא הסתכלה לי בעיניים ואמרה שיש ארבעה לפחות שהיא יודעת בוודאות, לא הייתי במקום של לקבל את זה בכלל, אמרתי לה שאני מאמין לה אבל אני לא מסוגל לקבל את המחמאה הזאת כרגע, היא שחררה ודיברנו עוד קצת. הרגשתי לא נעים שאני מעכב אותה והפצרתי בה ללכת, בפעם השנייה היא הסכימה.
היא הלכה ואני הלכתי לארוז, ראיתי את המארגנת הראשית ואמרתי לה שקיבלתי החלטה, שוב בדמעות, היא פשוט חיבקה אותי בהבנה.
לארוז את המזוודה היה זוועה, לחשוב על לצאת ככה היה נורא זה תחושה ממש של walk of shame, ולצערי המסיבה שהתחילה כבר הייתה ממש על השער הראשי אז אני חייב לעבור שם, ארזתי מהר יחסית, ידעתי שאת הג'קט שאיבדתי במתחם הזה כבר לא אספיק למצוא. קיפלתי את הכל למזוודה הוצאתי את הפלפאון מהתיק וראיתי ש22:00, דווקא שעה סבירה אולי לא אמות היום בדרכים.
היציאה הייתה זוועתית, למרות שהמווזדה על גלגלים סחבתי אותה ביד כדי שלא יהיה רעש, ניסיתי לסחוב את הדבר הענק הזה מהר ככל שאני יכול, ראש מורכן למטה, לא פוגש בעיניים של אנשים, איזה דביל שעברתי לידו שאל "לאן זה?" בסדר הוא לא דביל, אבל זה מה שחשבתי.
מישהי אחת גם שאלה אותי אם אני הולך, אחת החמודות יותר ופשוט הנהנתי והמשכתי ללכת, יצאתי מהשער הראשי וסגרתי אותו מאחוריי, את הנסיעה הביתה העברתי עם שירים עצובים מדי, לא הייתי מסוגל לשמוע שום דבר אחר, נהגתי לא הכי בטוח האמת, אבל גם לא לקחתי סיכונים מיותרים.
הגעתי לדירה, בום אכזבה, נכשלת, לא היית אמור להיות פה עכשיו.
שלחתי הודעות לאנשים שחשוב לי שידעו שאני חי והגעתי בשלום.
וזהו
אני מרגיש מובס, אני מרגיש קטן, אני מרגיש חלש, אני יודע שמהחוויה הזאת אני יכול ללמוד הרבה, ואני יודע שאולי יום יבוא ואהיה בסדר עם כל מה שעברתי, אבל לא כרגע, אני מותש, אני לא רואה הרבה אור בקצה המנהרה, אני לא מרגיש מנהרה, אני מרגיש בקבר בכלל.
וגם עכשיו, כשאני כותב, חלק מהאנשים שאני כל-כך רוצה לדבר איתם לא באנרגיות שיכולות להכיל, וזה בסדר, לפעמים יש אנרגיות ולפעמים אין, אני לא כועס אבל אני כואב גם את זה, וזה מוסיף לבדידות שלי.
זאת החוויה שלי מריטריט היכרויות.
אני רוצה להיעלם כרגע, מקווה שיקרה משהו שיפסיק את כל הדבר הזה שנקרא החיים שלי.
זה פשוט מה שקיים בי...