חלק ב'.
אני עוצר אותה. אני מיד מרגיש את האווירה משתנה.
אני יודע שזה יהיה קשה לה ומיד ראיתי את זה קורה.
היא מתחילה להתכנס בתוך עצמה מתחילה להקשיב לקולות כאלה שאומרים לה אולי שהיא לא בסדר או לא הצליחה. בשלב הזה אני ממשיך לעשות בדיוק את מה שהחלטתי לעשות מהתחלה, זה שנגמר האקט היותר מיני לא אומר שמהות הסשן השתנתה.
אני ממשיך בדיוק באותה צורה שהתנהגתי במשך כל הסשן ההחלטות שוות תוצאות.
אני שואל אותה אם היא רוצה ללכת לשטוף ידיים היא אומרת שכן היא הולכת לשטוף את הידיים שלה וגם אני הולך אחרי זה לנקות את עצמי שניה, אני חוזר לסלון.
בשלב הזה היא לוקחת את השמיכה ומתכרבלת בה ונעמדת עטופה בשמיכה, היא לא קיבלה אישור לשבת, והיא קצת כמו רוח רפאים חמודה הוא מסתכלת עליי.
אני לא אומר כלום אני לא זז רק מסתכל עליה חזרה..
ושלא יהיה לא מובן זה היה קשה לי, השלב הזה, שגם אני מתחיל להיות בסשן כי אני מתחיל לעבוד נגד האינסטינקטים שלי, כי מה שאני אוהב לעשות מיד כשהיא מרגישה תחושות כאלה, זה לחבק אותה זה לאסוף אותה ולגרום לה לדבר את התחושות.
אבל לא ככה עובד העולם, זה בדיוק התחושות שאני מנסה להעביר לה במהלך כל הסשן.
אז אני מסתכל עליה מחכה לראות את הרגע שהיא מבקשת עזרה, מחכה לראות את הרגע שהיא מושיטה יד, מבקשת עזרה, והיא עומדת בשמיכה שלה מכונסת בעצמה היא פשוט מסתכלת עליי.
עוד דקה עוברת ועוד דקה עוברת, משך זמן שהרגיש לשנינו כמו נצח פשוט מסתכלת עליי אני מסתכל עליה.
אני טיפה נשבר ממש בקטנה,
אני משנה את הבט למבט שואל יותר, היא רואה את השינוי במבט, ואני רואה מיד כמה היא נהנית שאני נותן לה איזה שהוא משהו, ואז היא שואלת אותי "מה?"
מסתכל עליה חזרה ואומר לה "כן?"
בשלב הזה אני מרגיש שאפילו הושטת היד הקטנה שהיא עשתה בזה שהיא שאלה משהו והוציאה משהו מהפה, אני הגבתי בצורה מאוד מאופקת, והחזרתי בשאלה קטנה שגורמת לה להיות במקום עוד יותר קשה, אז היא מסתובבת אליי היא עומדת אליי עם הגב, עם השמיכה הלבנה, ולמרות השקט היא עושה איזה שהיא תנועה כזאת עם הכתף ואומרת משהו כמו "נה!".
אני שם לב לתחושה הטבעית שעולה לי ומה שעולה לי בטבעי בראש "חצופה היא מסובבת אליי את הגב אני אראה לה מה זה", יש לי את הנטייה של להפעיל קצת כוח לקפל אותה להוריד את השמיכה לחשוף את התחת המושלם שלה, להביא את השוטים.
אבל לא, זה לא היום.
היא נשארת מסובבת אליי ועוד דקה עוברת ועוד דקה עוברת אני לא עושה כלום, ואני יכול להגיד כמה זה היה לי קל וכמה זה היה לי פשוט, אבל זה לא היה לי פשוט! אני מסתכל על השעה הדקות עוברות, ונשאר בשקט שלי.
בשלב מסוים אחרי עוד רגע שנראה כמו נצח היא מסתובבת אליי.
ואני ממשיך להישיר אליה מבט, מסתכל עליה עמוק בעיניים ולא אומר כלום.
ואחרי שהסתובבות הבראטית שלה לא עבדה אני אומר לה "זה לא הולך לעבוד כי זה לא סשן רגיל, אני לא מתכוון לעשות את מה שאת מצפה שאני אעשה, את יודעת, זה שאני מגיב כמו שאני אוהב, לקפל אותך, ולהוכיח לך שאת שלי, שאת לא יכולה להסתובב סתם ככה, וזה נחמד שזה קורה לרוב, אבל זה לא החיים."
אני מרגיש שהיא כל כך קרובה לפריצת דרך כל כך קרובה לסוף החלק הקשה הזה. החלק שבו היא מתמודדת עם השדים שלה והיא לא נותנת לי פתח היא לא נותנת לאף אחד כל כך היא פשוט ממשיכה להתמודד לבד.
ממשיכה להסתכל עליי עומדת עם השמיכה כמו רוח רפאים קטנה ואז היא פולטת משהו שנשמע כמו "אוף."
אני עונה לה "מה" בדיוק כמו שעשיתי עד אז.
היא אומרת "קשה לי."
"יש! היא אומרת משהו" אני חושב, מרגיש שהיא מתקרבת לרגע שאני מחכה לו.
אני אומר לה "אני יודע".
יש לה מבט של שכבר מתחנן לחיבוק ומתחנן למגע, לי כבר מתחיל להיות קשה.
"מה קשה לך?" אני שואל
"זה" היא אומרת בצורה הרגישה שלה, מנסה למשוך אותי לדבר עוד קצת.
אני לא זז לא מתקרב אליה, לא נוגע.
"אני לא אוהבת את זה" הופה רגש עלה, היא מתחילה להשתחרר, אני מניח יד עדינה מאוד עליה, עוד לא מביא לה את כל המגע שמגיע לה.
מהרגע שהיד שלי הונחה עליה אני רואה את השחרור מתחיל, וכמו שידעתי מההתחלה של הסשן, אם היא תבקש ותביע רגשות יהיה לה עזרה, היא הביעה רגש אמיתי אז יש יד עליה.
"אני שונאת את זה" היא מצליחה להוציא "אני שונאת שאתה מביא לי בחירה"
עוד יד הונחה עליה, אני חושב שאני מרגיש רעד קטן אצלה
"איך את מרגישה?" שאלתי
"שנכשלתי" היא אומרת ומשפילה מבט
"ומה את צריכה?" אני שואל אותה, "אותך" היא עונה, שוב חזרה לטכניקה של המילה היחידה, לא מספיק לי, אני יודע שהיא יכולה יותר.
"אני פה" אני אומר לה בקטע מעצבן. "גורה, כמו שהיה בכל מהלך הסשן, אם לא תבקשי לא יהיה"
"אני רוצה חיבוק ממך אני רוצה להיות קטנה שלך" היא עוד לא סיימה את המשפט ותפסתי לה ברגליים והרמתי אותה לחיבוק, היא כלכך קטנה שהיא מיד התקפלה לי בידיים ותוך שנייה אחת הייתה עליי מכורבלת כמו תינוק, לקח לה רגע להבין שהיא עליי ומיד היא חופנת את הפרצוף שלה בגוף שלי, חצי מתחבאת חצי נהנת מהמגע.
אני מרים לה את הסנטר רק שיהיה לי פרצוף להתסכל עליו ולא רק שיער, ואני שואל אותה "מה היה?"
"נתת לי יותר מדי בחירה, אני שונאת בחירה" היא סוף סוף התחילה לדבר, "אמרתי לך מההתחלה. את יכולה לבחור הכל, לכל בחירה יש השלכה"
"אבל אני לא אוהבת" היא רטנה כמו תינוק
"נכון ולפעמים יש לנו בחירות בחיים למרות שאנחנו לא אוהבים, לא?"
"אז בחרת את הבחירות שלך, ומה הייתה התוצאה?"
"נכשלתי" היא אמרה
"למה את אומרת את זה?"
"כי לא גמרת וממש רציתי וממש ניסיתי"
"זה אומר שנכשלת?"
"כן" היא אומרת
"לא! זה רק אומר שלא גמרתי, זה הכל, זה לא אומר עלייך כלום, בוודאי לא שנכשלת!"
ואז התחילה שיחה של לפחות עשר דק' שבה אני לאט לאט מסביר לה, שהעובדה הפשוטה שלא גמרתי היא פשוט עובדה ואין לה השלכה עליה, הזכרתי לה את הקשיים שיש לי עם גמירה.
דיברנו קצת על הבחירות שלה:
"יכולת להיות יותר קולנית, לבקש יותר להתחנן יותר" אמרתי לה "את יודעת בדיוק איך להגמיר אותי..."
"אבל לא יכולתי לא הצלחתי" היא החזירה
"ביקשת עזרה?"
"לא" היא אמרה
"מה היית חושבת שהיה קורה אם היית מבקשת עזרה?"
"היית עוזר לי"
"חד משמעית!" אני מתלהב
"תסתכלי מסביבך, את זוכרת שאמרתי לך שאת יכולה לבחור הכל? תסתכלי על כל הדברים שהיית יכולה להיעזר בהם." היא מסתכלת על הסלון ועל האיזור
"זוכרת שסיפרתי לך כמה אני נהנה מחשמל? הייתי יכולה לבקש. הנה זה פה לידנו, זוכרת כמה אני אוהב אנאלי, את יודעת שיש פה מלא צעצועים, הנה המג'יק שתמיד גורם לך להתחנן הרבה יותר יפה, היית יכולה לבקש נכון?"
"כן"
"ומה עשית"
"לא ביקשתי" היא אמרה וחצי גלגלה עיניים
"למה?"
"כי התכנסתי"
"ומה התוצאה?" שאלתי
"שלא גמרת"
"ומה זה אומר?"
אני רואה אותה נאבקת בקול בראש שאומר לה שהיא לא טובה, אבל את הקול ההגיוני שעבדנו עליו עולה והיא אומרת "שלא גמרת"
נפלא! אני מחבק אותה.
לאט לאט אנחנו מדברים ככה, השארתי לנו בסביבות שעה לאפטר קייר, ידעתי כמה קשה זה יהיה לה.
כשהגיעה השעה 22:30, השעה שהיא אמרה שהיא צריכה ללכת, התחלתי לעשות תנועות של סוף, והיא התכווצה וביקשה שלא, אמרתי לה שזה השעה, היא ניסתה לעשות חישובים בראש, ורק אמרה "אני צריכה עוד".
"אני יודע שאת צריכה" אמרתי "את מבינה שלא תכננתי שזה יהיה סשן כזה קשה, אבל זה מה שהיה, זה מה שיצא, והיה לנו אחלה סשן, והיה לנו הרבה זמן כרבול ועכשיו, את צריכה לחזור לבעלך קטנה שלי."
אני רואה שזה לא מסתדר לה, אני רואה מלחמה פנימית גדולה מאוד.
אני מבין שזה לא יהיה חכם להוציא אותה ככה, אמנם החזקתי אותה הרבה אבל יש פה צורך שלא נענה.
אני אומר לה "את רוצה עוד זמן איתי?" היא הרימה עיניים אליי כמו כלבלב שאמרו לו את המילה טיול, הבנתי את התשובה גם מבלי מילים ושלחתי אותה לוודא עם בעלה אם זה בסדר, הוא אמר שכן אז הצבתי לעצמי שעד 2315 גג אני צריך להוציא אותה.
היא חזרה אל הספה בהתרגשות ואמרה לי שהוא מסכים.
"מה את צריכה?" שאלתי
"אותך"
"מה את צריכה?" שאלתי שוב, היא הבינה שלא כדאי לשחק איתי היום.
"אני רוצה חבלים, אני רוצה לגמור, ואני רוצה להרגיש נשלטת"
נעמדתי כל-כך מהר שהיא השתנקה בבהלה, תפסתי אותה וסובבתי אותה, העפתי את השמיכה, היא מיד התקפלה להיות על הברכיים, הושטתי יד לחבלים, והתחלתי לקשור אותה ברתמת חזה מהירה, לא אחת שתתאים לסספיינשין אבל משהו שיחזיק, חיברתי אותה לבמבוק ונתתי לה להתאזן קצת, ואז קיפלתי לה את אחת הרגליים ונתתי לה לעמוד שם על רגל אחת, שמתי עליה כיסוי עיניים, הסתכלתי על השעון, 10 דק והיא כבר בספייס חבלים, נתתי לה לשקוע בו קצת בזמן שהיא נאבקת לשמור על איזון על רגל אחת, חיברתי את המג'יק לחשמל, הכנתי את השוטים. וחיכיתי עוד רגע.
כשראיתי שהיא צפה ממש, התחלתי להצליף, הצלפה אחת להעיר אותה ואז חימום עם הידיים, חימום אכזרי, דורש, לא כזה שנועד להתחיל סשן הצלפות ארוך, אחד ממוקד למטרה.
בבום הופיעו השוטים, אני מצליף בהתחלה לאט ואז מהר, אני לוקח אותה לקצה, אבל הפעם קצה פיזי, לא קצה נפשי, את זה היא קיבלה מספיק, הפסקתי להצליף ומיד תפסתי את הרגליים שלה, היא הבינה שאני מתחתיה וידעה בדיוק מה יגיע.
הרטט של המג'יק הגיע, והוא לא היה מרחם, אני יודע איך היא אוהבת את זה ואני מניח את זה הגוף שלה מיד קופץ ומתמסר, אני מרגיש את הרטיבות שלה, ומהר מאוד היא ממלמת בקשת גמירה, עוד לא עבדנו על זה מספיק, אבל הפעם זה שחרור פיזי, אז בוודאי שאני מאשר, הגוף שלה רוטט, היא גומרת כנראה, ואני ממשיך עם המגי'ק, אם את הגמירה הראשונה היא לא תמיד מזהה אני יודע שאת השנייה היא בכלל לא יודעת, היא גונחת ומתפתלת, ממלמלת דברים לא מובנים, ואז פתאום הגוף שלה מתכווץ נכנס לכוננות, אני מעודד אותה "כן כן, תגמרי בשבילי" ויש שחרור מסוים בגוף, אני מניח שהיא גמרה, המילים פה לא משמעותית, אני לא מחפש את הבקשה,אני משחרר את האחיזה שלי, מוריד את המגי'ק היא נותנת לחבלים לעטוף אותה ולהתמסר אליהם, השיווי משקל שלה מתערער, והיא מנסה לייצב את עצמה, אני מחזיק אותה ביד אחת.
בשנייה אני מתיר את הליין שהולך לבמבוק, אני מוריד אותה למזרן, משחרר את החבלים, אני מסתכל על השעון, יש לנו עוד מספיק זמן לאפטר קייר, היא בעולם אחר, אני לוקח אותה לספה אחרי שהתרתי את החבלים.
היא כמו תינוק שישן מנסה להזיז אותה כמה שפחות, אני לוחש לה באוזן כמה היא טובה, כמה היא עברה היום, כמה אני גאה בך, ואיזה יופי שהיא הזונה שלי, הנשלטת שלי, והגורה שלי.