הקטע הבא נכתב על ידי B נשלטת מהממת שלוקחת הפסקה מהכלוב והיה לה חשוב שהמילים שלה יראו אור.
מודה שזה מוזר לי לפרסם כתיבה של מישהו אחר בבלוג שלי, אבל זה מעניין להתנסות בזה.
"
מוזר לי לכתוב על אתמול. אולי כי זה לא הרגיש כמו סשן אלא פשוט כמו שני אנשים שנפגשים ומתחברים בגוף ובנפש, ואני לא רגילה לכתוב על חוויות כאלה. זה לא בגלל שלא היה לי קשה או מאתגר, ואפילו קצת כואב לפרקים למרות שזה ממש לא היה הפוקוס, עדיין הכל הרגיש אחרת. אמיתי יותר ויחד עם זאת כל כך רחוק מהחיים שלי. מההרגל שלי.
חשבתי שארגיש הרבה יותר פחד, אבל מהרגע שהתחלנו והרגשתי את המגע שלך, לא פחדתי בכלל. אולי נרתעתי קצת, אפילו קפצתי בבהלה פה ושם, אבל לא הרגשתי פחד אפילו לא לרגע. אולי זה מטומטם להיות קשורה בארבע גפיים למיטה של מישהו עם גאג בפה וכוס פתוח ולא לפחד, אבל בין אם זה מטומטם או לא, ככה הרגשתי. הרגע היחיד שבו חלפה לי בראש בכלל האפשרות למילת ביטחון הייתה כשהתעללת בי עם הויברטור כששתי הרגליים שלי קשורות ואני לא יכולה להתנגד. בסוף איכשהו עמדתי גם בזה. גם אז, פחד לא היה בי. גם כשהיד שלך הייתה סביב הצוואר שלי, או על הפה והאף שלי חוסמת כל זרימת אוויר אפשרית. גם כשהיית בתוכי, גם כשכרעת מעליי כשהזין שלך ממלא את הפה והגרון - לא היה שם פחד. רציתי רק עוד. עוד ממך, עוד מהמגע שלך, רציתי לבלוע אותך ולהיבלע בתוכך עד שלא נוכל לדעת איפה אתה מתחיל ואני נגמרת.
למרות שלא הפסקת לגעת בי במשך שעות ברצף, זה עדיין לא הספיק. אפילו שהידיים שלך לא פסחו על אף נקודה בגוף שלי - מהשיער שמשכת, דרך הפנים שנישקת וליקקת, האצבעות שלך שחדרו לי לפה בלי להסס, הידיים שלך על הצוואר שלי, משחקות וצובטות את הפטמות שלי, תופסות בתחת שלי, נוחתות עליו בחוזקה כשאני שוכחת להתנהג יפה, החבלים שכרכת סביב הרגליים והידיים שלי, איך שרטת את הרגל שלי כשגמרת בפעם השנייה. והכוס, הכוס שלי, שמעולם לא קיבל כל כך הרבה תשומת לב במשך כל כך הרבה זמן ובכל כך הרבה צורות - עם השפתיים והלשון שלך, האצבעות, הויברטור השנוא עליי מכל והזין שלך כמובן שחדר אליי כל כך הרבה פעמים שכבר הפסקתי לספור.
ההזדקקות הזאת, הכמיהה הזאת למגע שלך מפחידה אותי. הנואשות שבה אני צריכה את זה גורמת לי להרגיש מהו חוסר אונים אמיתי. מה זה אומר באמת להיות נשלטת.
והגמירות שלך, גם מהן אין לי שובע. כל גמירה היא כמו יצירת אומנות, איך שאתה מדבר ומקשקש שטויות ונאנח ומכוון אותי עד שאתה מתפוצץ עליי או בתוכי גאדדדדדדד. כמה שזה יפה. כמה מספק עבורי. ממכר.
האמת היא שאני אמורה להיות מרוצה. מסופקת. אבל אני לא, ואני שונאת את זה בעצמי. שונאת את חוסר היכולת ליהנות ממה שיש, בלי לחשוב על הדבר הבא. בלי לפחד מלאבד. בלי להרגיש את החור הענק הזה לידי בצורה שלך.
אבל יש בי גם שביעות רצון, ועוד תחושה שאין מילה אחרת לתאר אותה חוץ מהודיה (לא מאמינה שפאקינג אמרתי הודיה עכשיו). כי אני זוכרת את כל התחנות שעברתי בדרך עד שהגעתי אליך. כל כך הרבה מקומות בהם יכולתי ליפול ולהיפגע, ולא שלא נפגעתי, אבל זה היה יכול להיות כל כך הרבה יותר גרוע. כמה צדקת. אין מישהו יותר מתאים ממך לקחת אותי וללכת איתי בדרך הזו. כמה אני מקווה שזו תהיה דרך ארוכה ומתמשכת.
"
מקווה לכתוב את הצד שלי היום...