המסע שלי

"כן זה פשוט עוד לא בטוח אם ידידה שלי תטוס ומתי אז כרגע אני מתכנן ונראה אם אפשר לשלב"

"ומי זאת הידידה הזאת" הוא שאל

"אתה באמת רוצה לדעת" שאלתי את אבא שלי, "כי אני יכול לספר לך, אבל אני לא בטוח שאתה תרצה"

אבא שלי הסתכל מסביב, קצת נמנע מלהסתכל במבט שלי, "כן אני קצת חושש אני לא אשקר לך..." הוא לא הצליח לענות במשך כמה דקות

אמא שלי מצידה, בסגנון הנמנע שלה, לא עשתה יותר מדי משהו מהותי, זה מאוד מאפיין אותה, להיתמע לרקע בשיחות מאתגרות, לכן רוב הפוסט הזה מופנה לאבא שלי.

זה היה בארוחת שבת, ממש עכשיו, היינו שלושתינו סביב השולחן, הנרות דלקו ברקע, אבא שלי חזר מהתפילה ועשה קידוש, ואכלנו ארוחה שכרגיל הייתה יותר מדי גדולה ביחס לשלושה האנשים סביב השולחן.

החלטתי שאני מדבר, ולא מחכה להסכמה שלהם, כמה שאני בעד הסכמה מילולית משהו בי כבר פרץ החוצה.

"אבא, הידידה הזאת היא הפרטנרית שלי"

"ומה זה אומר?" הוא שאל

"זה אומר שאני במערכת יחסים איתה, היא הפרטנרית שלי, והיא גם פרטנרית של מישהו אחר, ואיתו היא חיה"

אבא שלי היה קצת חסר מילים

"ואז מה?, אוקיי, וזה מספק אותך?, זה טוב לך?" הוא שאל

"כן, זה מספק אותי, ויש לי עוד פרטנריות, יש לי, אפשר לומר, שתיים וחצי פרטנריות"

התחילו סדרת שאלות די מובנת מאליה, הם שאלו דברים רגילים, בשאלות היה המון היסוס, כאילו הם מפחדים לדעת את התשובות, אבל זה כבר יצא

בשלב מסוים אבא שלי שאל כמה שאלות, אז הוא אמר "כן, אבל אתה יודע שזה זמני"

"למה? למה שזה יהיה זמני" שאלתי

"אתה יודע, כי האהבה שלה מתחלקת בינך לבין מישהו אחר"

שאלתי אותו, "תגיד, אתה אוהב אותי ואת האחיות שלי באותה צורה"

הוא אמר, "כן"

שאלתי אותו, "איך אבא? האהבה שלך לא מתחלקת בינינו, כמה אחוזים יש לכל אחד? או שאתה יכול להגיד בוודאות שזה 100% לכל אחד"

הוא כמובן אמר לי, "זה 100% לכל אחד"

"אז" אמרתי לו, "למה, למה לאהבה של הילדים שלך אתה יכול להיות בוודאות בטוח שזה לא מתחלק אלא גדל, ובאהבה זוגית רומנטית אתה חושב שזה לא מתחלק"

לא היה לו מה להגיד על זה

אמא שלי שאלה משהו, כנראה אני לא בדיוק זוכר מה,

ואבא שלי כנראה אמר משהו בסגנון של "כן, הרי מה אנחנו רוצים שיהיה, יהיה לך בסוף, שתהיה מאושר"

אמרתי לו, "אבא, האמת שמה שאתם רוצים זה שאני אהיה מאושר בדרך שאתם רוצים שאני אהיה מאושר, ולא בדרך שאני רוצה להיות מאושר"

הוא התחיל להגיד משפט כמו ובאמצע כמו מטה קסם המילים שהוא רגיל לומר השתלטו על סוף המשפט "כן, בסוף, אבל אנחנו רוצים לראות אותך שלם, מאושר, עם אישה וילדים"

עצרתי אותו ואמרתי, "אתה רואה, אתה לא יכול להגיד שאני אהיה מאושר מבלי לסיים את המשפט עם, אישה וילדים " התבאסתי מזה "למה זאת חייבת להיות הדרך? למה יש רק דרך אחת לחיות בה?"

הוא ניסה להצטדק "כן, אבל אתה יודע רוב העולם..."

"אבא רוב העולם סובל, אחוזי הגירושין פסיכיים, כולם בוגדים עם כולם" ברור שהגזמתי "ואתה יודע מה? עשיתי את זה כבר! אני פאקינג עשיתי את כל זה, הייתי מתחת לחופה אמרתי את הברכות וכל זה, ומה יצא לי מזה?"

אמא שלי אמרה, "אתה יודע שבכל פעם כשאני מדליקה נרות, מה אני מבקשת, מבקשת שתהיה מאושר"

אני לרגע חייכתי כי הרגשתי הכלה מהצד שלה, ואז פתאום הייתה לי תובנה

אמרתי לה, "אמא, אם יש לי בקשה אחת זה שבפעם הבאה שאת מברכת אותי כשאת מדליקה נרות, ואת חושבת עליי מאושר, בטח קופצת לך בראש איזשהיא תמונה, כל מה שאני מבקש זה שבתמונה הזאת שאני מאושר, תתרכזי בפנים שלי, אל תתרכזי במי שעומד לידי, ואם יש לי אישה וילדים סביבי" המבט שלה השתנה, הוא הראה לי שצדקתי, שבתמונה שהיא מדמיינת זה מה שהיא רואה

פניתי לאבא שלי ואמרתי,

"תשמעו, אני כבר לא אותו ילד שפעם היה מספר לכם דברים כאלה רק כדי שתקבלו אותי, אני כבר לא מבקש מכם הכלה ללא תנאי, אני יודע שיש מצב שאתם לא תקבלו את זה לעולם, ואני יודע שיש מצב שלעולם לא תזמינו את הפרטנרית שלי לארוחת שבת, וזה בסדר, זו זכותכם, אתם לא חייבים לקבל בי שום דבר, כמו שאני לא חייב לקבל בכם שום דבר, אבל באמת, הבקשה היחידה שלי זה שכשאתם מאחלים לי דברים, אתם מברכים או מקווים שיקרו לי דברים, רק שתראו את הדברים בצורה שלי, ולא בצורה שלכם"

אבא שלי אמר, "אתה יודע שכל פעם כשאני מברך אותך, כשאני עולה לתורה בתפילה, אני מבקש שני דברים, אני מבקש שתהיה שלם, שתהיה מאושר עם עצמך" לא הספקתי להגיד משהו, אז הוא הוסיף, "ושתהיה לך בת זוג ראויה" לפני שהספקתי להגיד משהו, הוא אמר, "כי ראיתי איך נפגעת, ואיך כאב לך הגירושין שלך, אני פשוט מקווה שיהיה לך אישה ראויה"

אבא שלי כאילו לא שמע את מה שאמרתי לאמא שלי אז חזרתי על זה

אמרתי לו, "אבא, גם פה אני מבקש, אם אתה מוצא מקום בלב שלך, ואם אתם רואים שזה יותר נכון, אני לא מבקש מכם לשנות שום דבר, ואם אתם לא משנים, זה גם בסדר, אבל גם פה, כשאתה חושב על אישה ראויה שתראה אותי ותביא לי ערך, כמו שאתה אומר, אז תסתכל רגע עליי, על הפנים שלי, בדמיון שלך, תראה שאני מאושר, ותתעלם ממי אני נמצא איתו, כי זה בסדר, יכול להיות שלא תקבל את מי שאני נמצא איתו, אבל אתה יודע גם שיכול להיות שיום יבוא ואני אהיה עם גבר, ואני יודע שאתם לא תקבלו את זה, וזה באמת בסדר, אתם לא חייבים לקבל אותי, אין לכם שום חובה כזאת, אני מקווה שזה יקרה, ואני אהיה מאוד שמח אם זה יקרה, אבל אני יכול להבין אתכם, שאתם לא מכירים את העולם הזה"

אבא שלי אמר משהו כמו "אישה ראויה זה לאו דווקא אישה" 

הסתכלתי למטה ואמרתי "מצטער לומר לך אבא אבל אישה בעברית זה בהכרח נקבה"

ירדה לי דמעה אחת, אמנם הייתה רק אחת, אבל היה בה משהו מאוד עוצמתי, משהו בה שחרר המון

גם אחרי כל השנים האלה שהם ראו ההורים שלי, או ליתר דיוק, הרגישו את כל הדברים שאני עושה, הם יודעים שאני לא רגיל, לא כמו כולם, אבל כנראה לא ידעו בדיוק מה ואיך להגדיר את זה,

פתאום להגיד את זה בצורה, להגיד את זה בפה מלא, היה קצת שונה משאר חוויות השיח שהיה לי איתם עד היום.

מה שהשפיע עליי הרבה זה אולי התובנה, התובנה של מה בעצם הבקשה שלי,

הבקשה שלי מהם היא לא קבלה אינסופית, ולא לכל דבר שאני אביא מולם, אלא שכשהם מסתכלים על העולם ומקווים שיהיה לי טוב, שהם יקוו שיהיה לי טוב בדרך שלי, ולא שיהיה לי טוב בדרך שלהם.

אבא שלי אמר משהו כמו "אנחנו רק רוצים שיהיה לך טוב" 

אמרתי "אני יודע, אני בטוח בזה, אתם קיבלתם כל-כך הרבה בי במהלך השנים, כל מה שאני מבקש זה שאת הטוב שאתם רוצים שיהיה לי, תחשבו על האם לי טוב או לא, ולא האם אתם מסכימים עם זה."

שתיים או שלוש דקות של שקט, רק הזמזום של מכשירי החשמל בבית... הרגשתי שהכל נאמר, הרגשתי ששום דבר לא יזיז יותר את המחט לכאן או לכאן.

עוד דקה של שקט, ואז שאלתי "זהו? עכשיו אני משוחרר?"

הרגשתי כמו בסרט אמריקאי שאני שואל “may I be excused” אני עולה למעלה, לקומה שבה גדלתי, ופשוט מתחיל לכתוב.