אני שוב רוצה לכתוב, אבל כשאני מגיע לכתיבה עצמה אני פתאום מרוקן לגמרי, פתאום אין לי מה להגיד, אין לי מה לכתוב...
דווקא לאחרונה אני מפוצץ במחשבות, כל כך הרבה מחשבות שלא נותנות לי אף מנוח, מחשבות בעייתיות כאלה, מחשבות על אהבה.
האם היא קיימת? האם היא מושגת? איך מגיעים אליה? האם אהבה תלויה גם בדברים החומריים כמו מראה חיצוני, או שאם ישנו רגש כל השאר מתבטל? האם היה לי פוטנציאל לאהבה ולאהוב והרסתי לעצמי אותו? האם כמו שניסו לשטוף לי את המח בבר באמת אני גרמתי לכמה בנות לזרוק אותי למשבצת של הידיד?
ודווקא כשמופיעים ניצנים וסיכויים למשהו חדש, זיכרונות נוראיים צפים לי בראש ונתקעים, מקטע בסדרה אני נזכר איך היא אהבה ללטף לי את הלחי ולראות אותי קופא בגללה. מרגע חרמנות אני נזכר בשנייה שמצאתי את עצמי מחזיק אותה, והיא מקשיתה את גופה בחתוליות שמטריפה אותי ושנייה אחרי אנחנו ניתקים בחרדה בגלל שלפני כמה שעות היא נפרדה ממני.
ראיתי לאחרונה את הסרט "500 ימים עם סאמר" (שוב) הפעם הראשונה שראיתי אותו היה בגלל עצה של מרצה שלי שקרא אותי מרחוק, ואמר לי "כמעט לכל התלבטות יש סרט שמבטא אותה, לדוגמא על אהבה והאחת המושלמת יש את הסרט 500 ימים עם סאמר" משהו בסרט הזה מטריף את דעתי כל פעם מחדש, בין אם זה הפסקול, השחקנית או הסיפור... השחקנית מצליחה להעביר באופן כל-כך מעולה את הניכור, את זה שהשחקן מאוהב בה עד מעל הראש, הוא לא יודע דבר אחר מלבד האהבה שלו אליה, אבל היא, ציפור חופשיה היא בחיים לא הגדירה את הקשר שלהם, היא לא מאמינה באהבה בכלל, אבל הוא בטוח במאת האחוזים שהם ביחד לעד...
הפסקול שמורכב משירים שנכנסים לנשמה מבלי שתדע, שחלקם גם אם אני שומע בבית, ליבי מחסיר פעימה ובנשמתי רוטט לו מיתר.
אבל הסיפור... אוי הסיפור...
אני מזדהה עם הבחור בכל פעם שהוא מעלה ציפיות לשמיים בגללה, אני מתרגש איתו כשהם מתקרבים לנשיקה ראשונה, אני מזדהה עם הכאב שלו כשהיא ניתקת ממנו במפתיע סתם ככה, ושותף להרגשה שלו כשהוא מנסה להתעלם מזה ומפספס סימנים מוקדמים לסערה קרבה. כשהיא נפרדה ממנו אני שבור איתו ואני מבין אותו שוכב על המיטה ימים ללא מעש, אני מעריץ אותו כשהוא קם פתאום מתחיל בחיים חדשים.
ואני מרגיש את הכאב שלו כשהוא פוגש אותה אחרי כל-כך הרבה זמן, והם מדברים, ואני מרגיש איתו את העקיצה הזאת כשהיא מניחה עליו את ידה העטויה בטבעת נישואים.
אני מאמין באהבה, את זה כולם יודעים, אני מאמין בטוהר הזה, אני מאמין בהתאהבות על כל צורותיה, גם אם אתה מבין שאתה מאוהב בידידה שלך פתאום, גם אם אתה פוגש מישהי בבר, גם אם אתה פוגש מישהי באינטרנט וגם עם המפקדת שלך פתאום מוצאת חן בעיניך.
אני מאמין שהדבר הזה קיים, אני מאמין באהבה טהורה וללא תנאים, אני מאמין שכאשר יש אהבה אמיתית אפשר לשרוד הכל.
אני מאמין שיש אהבה אמיתית, אהבה. אני מאמין בקשרי אהבה שלא תלויים במין או בניצול כזה או אחר.
היום התוודעתי למישהי שלא רוצה לאהוב, היא נטולת הרצון הזה, היא טוענת שלתמיד, ואני טוען שזה זמני. אני רוצה להיות קצת כמוה, לקחת שבריר מההרגשה הזאת כמו קצת שום שמשפר את כל התבשיל. כי נמאס לי!!!!!!!!
נמאס לי להתעסק באהבה כל-כך, נמאס לי לרצות את זה כל-כך, נמאס לי לרצות קשר, נמאס לי להאמין גם באהבה, כי זה דבר כל-כך מאכזב, כל-כך מסוכן וכל-כך פאקינג בעייתי!
אבל לעזאזל איתי, זה אני, אני תמיד אאמין באהבה, אני תמיד אחפש אהבה, עד שאמצא.
ישבתי עם מישהי כששמרתי והיא הראתה לי (או שסתם פלשתי) שיחה שלה עם מישהו בפייסבוק, וזה היה ברור ונהיר לכולם שהבן רוצה את הבת, והיא? לא קיבלתי ממנה תשובה עם היא מעוניינת בו או לא? אבל היא נהנתה לשחק בו, היו שם התגרויות הדדיות, עקיצות קטנות וגדולות, ירידות סמויות וגלויות. בדיוק באותו זמן היא ניהלה עוד שיחה עם מישהו, כנראה ידיד שלה, והוא דיווח לה אחרי בליינד דייט שלא עלה יפה, ומסתבר משיחה שהוא עדיין שבור מבחורה אחרת.
המקרה הזה הבהיר לי משהו, שאני לא רוצה בכלל לשחק במשחק הזה של הדייטים וההיכרויות, אני רוצה עכשיו, כאן ועכשיו למצוא את מי שאהיה איתה, אני לא רוצה לוותר את ההתחלה, על החיזורים, על ההתרגשות על הפרפרים, על הסמסים לשעות הקטנות של הלילה, על הציפיות לפני פגישה איתה, על המילים הקטנות, על השירים שנתפסים פתאום עליה, על הפעם הראשונה שאומרים את מה שמרגישים, על... שיט שוב נכנסתי לזה חזק מדי...
איפה הייתי? אה, אני רוצה פשוט לדעת מי זאת, מי זאת ששווה לי להשקיע בשבילה...
אבל לצערי אין מנוס מלשחק את המשחק, אבל אני אשחק אותו בדרכי שלי.
אני אהיה כנה וישיר, אם מישהי מוצאת חן בעיני, אני אבהיר לה את זה, אני לא אהיה שותף לטמטום המתמשך בין המינים של "אני לא יראה לו שאני רוצה אותו כדי שהוא ירצה אותי יותר" או "אני לא אתייחס אליה כי בנות רוצות להשיג את מה שהם לא יכולות". ואם בגלל ה"עקרונות" האלה אני לא אמצא מישהי So be it!! לא מעניין אותי...
התחלתי לכתוב מרוקן ממחשבות והכל בא לי פתאום... ושוב חזרתי להיות מרוקן...
אז אפסיק לכתוב עכשיו כדי לא לקלקל לעצמי.
אסיים רק בקליפ שמילותיו פותחות את הסרט "500 ימים עם סאמר" ואולי קצת מתארות את חיי, או שלא, הוא קצר ונוגה, אולי שווה להציץ...