אני רוצה לכתוב, לעזאזל.
בחיי שאני רוצה לכתוב.
אני רוצה לכתוב על אהבה, כן, שוב על אהבה.
אני רוצה לכתוב על כאב...
אני רוצה להביע כמה נמאס לי להאמין במה שאני מאמין.
אני רוצה לבכות...
אני רוצה לצחוק
אני רוצה....
לא יודע מה מונע ממני, אולי זה זמן אולי זה לא יודע מה.
והנה אני שוב, סתם זורם לי בכתיבה, פשוט כותב ורואה מה יוצא, פשוט נותן לאצבעות שלי לרחף על המקלדת ומחכה לראות מה יצא מזה.
אז אני יוצא ביום ראשון לחופשה באילת... אוווו כמה שזה בא לי בטוב...
קצת רוגע פיזי, רוגע נפשי אולי...
זה יוצא לי בדיוק אחרי כמה מבחנים שכנראה יהיו מאוד אינטנסיביים ולא פשוטים, אבל אחרי זה אני לא נוסע לאילת. אבא שלי הגאון מכולם אשכרה קנה לי כרטיס טיסה לאילת!
כמה מתאים לי להתפנק ככה עכשיו.
לאחרונה חוויתי עוד נפילה, עוד מפלה, עוד אכזבה, בכנות שאני לא יודע כמה עוד אחזיק, אני לא יודע אם אני אמשיך לסבול את כל השברון לב הזה...
בנוסף לכל, אחותי, את לא יודעת כמה את עושה לי טוב, לא יודע, עצם זה שאת שם ברקע עושה לי ממש טוב, נכון, אז עוד לא דיברנו הכי לעומק, וכנראה שמהצד שלך זה לא יקרה אף פעם, אני לעומת זאת נראה לי יספר לך הרבה יותר בפירוט דברים, נו טוב, אולי ככה זה, אולי תפקיד האחות הגדולה זה להקשיב לקטן שמספר הכל ושופך הכל לאחותו הגדולה, ומצד שני, אחותו הגדולה רק מטפטפת סיפור פה או סיפור שם כדי לעודד אותו להמשיך לדבר. אגב, זה בדיוק מה שאני עושה לאחותי הקטנה (והביולוגית).
אחח אני לא כל-כך אוהב כשיוצאים לי פוסטים חסרי טעם ברור או עומק, אבל זיבי, בא לי...
חוץ מזה שאני מתכנן בראש פוסט קצת יותר מושקע...
