המסע שלי

אז הנה הווידוי שדיברתי עליו כל-כך הרבה, אני חייב להודות שמפחיד מאוד לפרסם את זה.

ווידוי

אני משוגע על הסדרה חברים, אבל ממש מהמשוגעים, כן כן, מאלה שראו כל פרק יותר מפעם אחת ואת רוב הפרקים יותר מ20 פעמים, בכל פעם שיש שידור חוזר בHOT ויש הרבה, אני רואה, ועוקב.

אפילו יש לי בחדר פוסטר שכתוב עליו "Everything I know in life I learned from Friends" ועליו כל מיני משפטים מצחיקים כגון: "Always say the right name at the altar" או "How you doin never fails" ואחרון למתקדמים בלבד "There is no such thing as shark porn".

ופתאום עולה לי המחשבה המוזרה, אולי באמת כל מה שאני יודע בחיים אני למדתי מחברים, הסיפור אהבה בין רוס ורייצ'ל במשך כל העונות תמיד נגע לליבי וריגש אותי כל ההתרחקות וההתקרבות שלהם, האהבה הגדולה שיש ביניהם, זה  תמיד עשה לי משהו.

לאחרונה היה פרק שבו נזכרים בחלק מהדברים שהיו בין רוס ורייצ'ל, אני מזכיר חלק מהדברים אך לצערי זה לא בסדר כרונולוגי.

• זה מתחיל בזה שהוא אומר לרייצ'ל "בתיכון הייתי דלוק עלייך". "אני יודעת" היא מחזירה בחיוך מבויש. "תמיד חשבתי שאת חשבת שאני רק האח החנון של מוניקה" והיא אומרת "זה מה שחשבתי".
• עד שהוא מעז לנסות משהו ולשאול אותה, קופץ עליו חתול, שבסוף מתברר ששייך לפאולו, מאהב לטיני מצוי.
• רייצ'ל רואה את הסרט בו היא ומוניקה מתארגנות לנשף סיום תיכון שבו רוס רצה באבירות לקחת אותה לנשף במקום חבר שלה שהבריז, אך ברגע האחרון החבר מגיע. זאת הפעם הראשונה שרייצ'ל גילתה את זה והיא מבינה מה הוא מרגיש כלפיה והיא ניגשת מיד אליו ומנשקת אותו.
• הם במכבסה ובזכותו היא סוף סוף עומדת על שלה והופכת לעצמאית, היא בסוף מנשקת אותו והוא מהתרגשות נתקע בדלת.
• היא מקבלת ממנו מתנה שהיא פעם רצתה והיא לא מאמינה שהוא זכר, ברור שהוא זכר הוא אוהב אותך, לא שוכחים דברים כאלה...
• מפליטת פה של צ'אנדלר היא מבינה שהוא מאוהב בה, היא ניגשת לשדה התעופה כדי לקבל אותו כשהוא חוזר מחו"ל אבל הוא יוצא מהמטוס עם מישהי.
• בזמן שהם ביחד הוא נהיה טפיל ומציק לה יותר מדי, היא מבקשת הפסקה והוא "אין בעיה ניקח הפסקה נאכל פרוזן יוגורט או משהו" והיא אומרת "לא, הפסקה מאיתנו". הוא סוגר את הדלת ללא אומר, אבל אני יכול לראות את הפנים שלו, את הכאב החזק שהוא קיבל, את האהבה בעיניו.
• בזמן ההפסקה הוא שוכב עם מישהי והיא כועסת עליו מאוד בגלל זה, כשהם מתעמתים על זה הוא תופס אותה ומחבק ומתחנן אליה. ואני מזדהה איתו ומקווה בכל ליבי שהיא תסכים לסלוח לו. אבל היא לא...
• היא כותבת לו מכתב כאשר היא רוצה להשלים והוא לא קורא את המכתב עד סופו אבל אומר לה שהוא מסכים למה שכתוב במכתב, מסתבר שהוא הסכים לקחת אחריות על כל מה שהשתבש בקשר שלהם, אבל הדביל לא היה מוכן לבלוע את גאוותו ולסבול את זה, הרי זה שווה בשביל להיות איתה.
• יש פעם שהוא אומר לה "זאת תמיד היית את, רייצ'"
• בדייט הראשון שלהם הם יושבים אחרי שהוא קצת התעכב והיא אומרת לו "היה שווה לחכות, ואני לא מתכוונת רק להערב"
• כשהיא שיכורה היא משאירה לו הודעה שהיא התגברה עליו, אבל הוא לא יודע שהיא בכלל הרגישה כלפיו משהו.
• הם צועקים אחד על השני בבית הקפה והוא אומר שאין לה זכות להגיד לו שהיא מרגישה כלפיו משהו כשהוא עם ג'ולי, הוא יוצא בסערה, אבל חוזר לעמוד בדלת, הוא תמיד חוזר אם מדובר ברייצ'ל הוא תמיד חוזר...
• כמו שפיבי אומרת "See? Lobster!"
• בסוף הסדרה כשהיא על המטוס והוא מחליט לרדוף אחריה ומגלה לה הכל בהתחלה היא עוד עולה המטוס ואז היא מתחרטת, הוא שומע את הכל כהודעה קולית כשהוא חוזר הביתה, וצועק על ההודעה שיתנו לה לרדת. ואז היא מופיעה מאחוריו "ירדתי מהמטוס", זה קטע שכנראה לעד אבכה בו.

הסיפור אהבה הזה שנחשפתי אליו בעוד שהייתי קטן, מספיק קטן כדי לא להבין את רוב בדיחות הסקס שיש בסדרה, תמיד ריגש אותי. תמיד נגע בי.

תמיד אהבתי איך שרוס תמיד חזר אליה, את ההתעקשות הבלתי מתפשרת שלו, את זה שהוא בעצם חנון שמתאהב במלכה ועוד זוכה להיות איתה.

הייתה תקופה בה מצאתי להורדה את כל הפרקים של חברים ואני מדבר על כ-ל הפרקים וגמלתי בליבי החלטה לראות את הכל שוב מההתחלה ועד הסוף, אז ניצלתי כל נסיעה וכל הפוגה בחיי לראות את הסדרה הזאת שוב, וגיליתי שזה מאוד משפיע עליי, במהלך הימים בהם הייתי רואה פרקים שהם לא ביחד, באמת הייתי מדוכדך קודר ועצבני. ובימים שהם ביחד הייתי שמח ומאושר.

אני כנראה מושפע מהסדרה הזאת יותר ממה שאני חושב, אולי מהסדרה הזאת בעצם למדתי מהי אהבה, אותו הדבר שאני מדבר והופך בו כמעט בכל פוסט פה בבלוג.

וכן, אני מתחיל פה את הווידוי שלי ואומר, אני רוצה להיות כמו רוס, אני רוצה שההיא שהתאהבתי בה לפני שנים והיא לא שמה עליי פתאום תרצה אותי, כן, אני רוצה לזכות להיות עם מי שרציתי כל חיי כי כנראה שרק אני ידע להעריך כמה היא נדירה וכמה זה לא ברור שהיא איתי.

ואולי בגלל זה אני מי שאני, אולי בגלל זה אני מדבר כל-כך הרבה על אהבה, אולי בגלל זה אני לא מצליח להשתחרר מאף אחת מהחברות שלי, וזה עוד מילא, אני לא מצליח להשתחרר מאף אחד שאהבתי קצת, אולי בגלל זה, בגלל שאני רוצה לחיות בסרט, כי בדיוק כמו שכיף לי להיות בקשר, ואני משקיע בקשר ואני שומע שירי אהבה ומתמכר אליהם ואני קיטשי בטירוף לפעמים, ואני אוהב בכל ליבי, וגם כשקשר הוא קטן וצעיר אני רואה ומתכנן קדימה...

בדיוק כמו זה, אז גם טוב לי הכאב, אולי אני נהנה לסבול (ולא גופנית כמו שזה לגיטימי, לפחות פה באתר, אלא נפשית) ואולי נוח לי לחזור כל פעם אל אהובה אחרת, ולהפוך ב"למה היא לא רצתה אותי" או לבכות קצת עליה, ובגלל זה בכל פעם שאני מרגיש רע אני מחפש מישהי לדבר איתה כי אני נהנה מתשומת הלב, כי אני נהנה להרגיש שאני בסרט, אני נהנה להיות רוס לפעמים. כיף לי שמרחמים עליי, וכיף לי לכתוב סיפורי אהבה נוגעים ללב ועצובים, ואני מרגיש טוב לסבול ונוח לי במקום הזה, המקום האפל הזה, המוכר בו אני מכיר את עצמי ואת התגובות שלי כי הייתי שם כל-כך הרבה, חייתי באפלה הזאת המון זמן, מתנחם במחשבות על מוות והרס עצמי טוטאלי. ואולי אני אפילו מחזיר את עצמי למקומות האלה, לא מוכן לצאת מהם ואולי, ואת זה תמיד ידעתי, אני הגורם לרע של עצמי.

ואני אחדד:

אני teller (מי שמכיר את שמי האמיתי מוזמן להשלים( ואני אוהב לרחם על עצמי, ואני אוהב שמרחמים עליי, אני אוהב להיות במצב טוב כדי לדבר על זה, כדי לכתוב על זה ולקבל תשומת לב, ואני אוהב להיות גם במצב רע כדי לדבר על זה, כדי לכתוב על זה ולקבל תשומת לב.

וכנראה בגלל זה אני לא משתחרר ועדיין אוהב את הידידה הכי טובה שלי, ואולי בגלל זה אני עדיין מפנטז שאהבת נעורי עוד תופיע במקום כלשהו בחיי ונתחיל לדבר, ואולי בגלל זה אני לא משתחרר מאף אחת מהאהובות שלי, כי אני אוהב לסבול. אבל זה סבל נפשי, והוא עושה לי רע בניגוד לסבל פיזי, זה סבל שמדכא אותי, זה סבל שעוצר אותי, זה סבל שגורם לי לא לשמוח, זה סבל רע, אבל אני עדיין מתנחם בו אני עדיין משתעשע איתו.

ואני נותן עכשיו נשק בידי כל האנשים בעיקר הידידות שלי שמנסות לעזור לי הרבה פעמים, אותן ידידות שלפעמים לא הבינו למה אני כזה מטומטם וחוסם את עצמי להתקדם, אותן ידידות שכל-כך רצו לעזור לי להשתחרר מאהבות ריקות אבל אני לא רציתי לעזור לעצמי.

הסצנות שרשמתי למעלה, לא באמת יכולות להתקיים, זה קיטשי מדי, זה רק בסרטים, אבל אני כל-כך רוצה את זה, לנשק מישהי שרציתי כל חיי לנשק, להתעורר ליד מישהי במשך שנים ולעולם לא לקחת אותה כמובן מאליו.

אני רואה מישהי שרציתי פעם ואחד החברים הטובים שלי מתנשקים ואני עצוב, ואולי זה בגלל אותו דבר.

אני רואה את ידידה הכי טובה שלי וכל פעם מחדש קורה לי משהו בלב, ואולי זה בגלל אותו הדבר.

אני שומע שירי אהבה עצובים ושמחים ושר אותם בכוונה ולעיתים בדמעות, ואולי זה בגלל אותו הדבר.

בגלל שאני חי בסרט / זונת צומי / אוהב לסבול, השלימו את החסר בכיף...

ואולי יש ביניכם כאלה שקוראים את מה שאני מתוודה עליו פה ואומרים "נהה... זה וידוי? זה היה ברור לנו כל הזמן" אז לי זה לא היה ברור, ואם זה היה ברור אז הסתרתי את זה עמוק בפנים ולא הוצאתי, התחמקתי מזה והכחשתי שזה קיים.

אני מבין שעשיתי צעד די גדול עכשיו.

האמת, אני לא יודע איך אני ממשיך מכאן. אני לא מכיר דרך חיים שאני לא מחפש את ההזדמנות לשפוך בפני כל אוזן שומעת את צערי ליבי, לעולם לא חייתי חיים בהם אני לא מזיק קצת לעצמי. אני לא כל-כך יודע מה אני עושה מפה.

פאק... לא תזיק לי תמיכה עכשיו, הנה שוב אני מחפש צומי.