אוקיי אז הגיע סוף שנה, ואני ניגש לסכם את מה שאירע עליי השנה הזאת...
כשהתחלתי לחשוב מה יהיה כתוב בפוסט הזה או מה עברתי השנה לא באמת מצאתי, הזמנים החלו להתבלבל לי, בין מה קרה לאחרונה למה קרה ממזמן אולי בכלל בשנה שעברה... ואז נזכרתי שנכנסתי ליחידה שלי בסביבות ראש השנה, ושאני כבר כמעט שנה ביחידה שלי, ואז הכל נפל לי, התחלתי להיזכר כמה עבר עליי השנה.
נכנסתי לשנה הזאת חזק מאוד ויציב מאוד, הכל היה ברור לי הייתי מאוד מאוד שלם עם עצמי, ואהבתי כל רגע בחיי, עכשיו ספציפית זה לא כל-כך שונה אבל הייתה תקופה השנה שזה לא היה כך כל-כך, אני זוכר ספציפית רגע שעמדתי בתחנת אוטובוס די נידחת וחיכיתי לישועה בצורת אוטובוס. ואני לא אשכח שעמדתי שם בתחנה שומע שירים באייפוד ונהנה מכל רגע, מתכוון לשירים, מרגיש אותם בכל גופי... סתם רגע זיכרון.
היו לי כמה חודשים של סתלבט באיזה בסיס בו נתקעתי בין תפקידים ולמרות שבתחילה הייתה לי הרגשה נוראית והרגשתי שנדפקתי חזק על-ידי המערכת, הכל התברר לטובה ובתקופה הזאת תפסתי קשרים עם אנשים ובניתי אמון אצל בכירים, הכל בסוף היה לטובה.
הייתה לי תקופה לא קצרה בצפון, שם נהניתי מכל רגע, למדתי המון, נהניתי מהשהות שלי שם, השתדלתי מאוד להתנדב פעם בשבוע ולעזור לילד בשיעור מתמטיקה, כתבתי, השתדלתי ללכת לעשות שיעורים ולהרצות במכינה שלי ולקחתי על עצמי פרויקטים נוספים שאת כולם ביצעתי בהצלחה יתרה.
עוד קרה בצפון, שפגשתי אותה, שי. היה לנו קשר מאוד מהיר, התחיל מהר, נסק מהר, וצנח חזק. כל הקשר היה בערך חודש ובמהלך התקופה הזאת תמיד אמרתי לאנשים וחברים שהחיים שלי פשוט מאוד מושלמים, לא היה חסר לי כלום. האמת, שלא שמתי לב ששכחתי קצת את עצמי בחודש ההוא, החסרתי כמה פעמים התנדבות, כבר לא חיפשתי לעשות שיעורים, לא חיפשתי פרויקטים נוספים, הזנחתי את הלימוד המקצועי שלי, הפסקתי לכתוב...
ואז היא החליטה לסגור את העניין אבל היא עשתה את זה בצורה לא הכי אנושית והכאיבה לי מאוד בכל התהליך, מרגע שהיא לא הייתה בסביבה הבנתי כמה איבדתי את עצמי, איך ששכחתי ללמוד, שהפסקתי ללמד, ושהפסקתי לכתוב כמעט כליל. ניסיתי לחזור לעצמי אבל יכול להיות שעד היום אני לא כל-כך מצליח, אפשר כבר להגיד שבחודשים האחרונים יש בנייה מחדש אבל עדיין אני קצת חסר לי...
ואז עברנו מהצפון וסוף סוף לא יכולתי לפגוש בה בטעות מאחורי איזה פינה ולא הייתי רואה את חברות שלה, או שומע על מעלליה, וכבר משם התחיל תהליך ההחלמה, וכבר הייתי יותר טוב, יותר דומה לעצמי. עוד בצפון בניסיון כנראה למלא את החור שהיא השאירה התחלתי לכתוב הרבה יותר בכלוב, התחלתי להיות יותר פעיל.
הכרתי אנשים נפלאים פה שעזרו לי מאוד לעבוד תהליכים מסויימים בחיי, אך לצערי חלק מהקשרים הללו התרופפו עד עכשיו. עבדתי קשה מאוד בחודשים אחרי הצפון, החיים היחידים שהיו לי היו בעיקר עבודה, עבדתי קשה מאוד, עד לעשר בערב ולעיתים עד 2 לפנות בוקר, אבל לפחות הרגשתי טוב בכל רגע.
בדיוק שהתחילה הרגיעה בעבודה והתחלתי יותר לנשום ולבנות לעצמי חיים משלי, התחילו הדיבורים עלי קצונה, אני מאד הגיוס משדר ומראה לכולם שאני רוצה קצונה, ומאז הגיוס רצו שאצא, אז הנה אני יוצא, אני מיועד למחזור נובמבר, משמע שאחרי החגים יש לי עוד איזה יומיים בבסיס ואני מתחיל הכנה לקצונה, משמע, שאין לו עוד חיים למשך החצי שנה הקרובה במקרה הטוב ובמקרה הרע 8 חודשים.
לסיכום, השנה הזאת הייתה מלאת תהפוכות, המון! למדתי, חונכתי, עשיתי, לימדתי, התקדמתי, התרחקתי, התאהבתי, התעצבנתי, שנאתי, עמדתי על שלי, ויתרתי, התחרטתי, טעיתי, הלכתי ובאתי... בהמשך, פוסט לקראת השנה החדשה, יש לי כמה דברים שאני מאחל לעצמי גם...
