המסע שלי

כבר יום שני ברצף שיוצא לי לכתוב בערב, אבל לפחות הפעם זה מהמחשב ולא מהאייפוד, אז אפשר לצפות להרבה פחות טעויות כתיב.

היה יום מוזר, על הבוקר נסעתי לימית 2000 בשביל יום כיף, היה נחמד, היה צחוקים, היה זמן מבוזבז קצת, אבל אז מה... אך יש לי מסקנה אחת (והיא לא פעם חוזרת על עצמה בראשי): בנות, די, אתם במילא ניראות יפה, רק הקול שלכם מסוגל לגרום לנו לעשות תשעיות באויר, אז אתם גם חייבות להשוויץ גם בבגדי ים??

זה נגמר בלי אירועים מיוחדים, ובלי עיניים שרופות...

חזרתי הביתה ואחרי מנוחה קצרה יצאתי לאימון (אני מאוד גאב בעצמי שלא ויתרתי) ואפילו התוצאות שלי השתפרו...

אחרי האימון מיד קפצתי אם אמא לסדר את הזקן, שגדל כל-כך פרא, שאישה ערבייה עצרה אותי ברחוב לפני כשבועיים (ועוד מאז הוא המשיך לגדול עד היום) והתחילה להגיד לי "יא בינתי..." וכנראה ביקשה עזרה במשהו בערבית, מלמלתי משהו כמו "אני לא..." והלכתי.

אחרי התגלחת צפיתי בנאום נתניהו, שלטעמי היה מוצלח מאוד, ואחרי זה התחילה המסיבה.

אחותי הקטנה עשתה מסיבה לחברה הכי טובה שלה שהפכה חוקית. ואני עזרתי לארגון כללי ולמוסיקה, בסוף המסיבה נפתח הקריוקי ונעשה מעניין, אחת החברות של אחותי, עם חיוך מדהים ואישיות כובשת שיכנעה אותי לשיר משהו ועוד להקדיש אותו לה, זרמתי... שרתי את "התקווה" של סאבלימינל עם הרבה הצגת ראפרים, והחבר'ה הנערים דווקא די נהנו. ואז עליתי על הקונספט, כל פעם הייתי גורם לחברה ההיא ללכת לאנשים ולשכנע אותם לשיר, מבלי שאף אחד ידע, היא הסיבה העיקרית שאנשים שרו, כל מי שהיא ניסתה לשכנע היא הצליחה, מעניין, באמת יש לה אישיות כובשת, אולי שולטת לעתיד (או עכשיו).

ועכשיו אני מול המחשב, כל-כך עייף עד קצת הזיות, וזהו, הולכים לישון...