אז שוב אני מרגיש את הצורך הזה, את האינסטינקט הזה, לכתוב, פשוט לכתוב, והפעם אני אפילו מגיע ללא מטרה, פשוט פותח קובץ וורד ריק ומתחיל לכתוב, לא יודע כמה זה ייצא ומה זה ייצא לי בכלל.
יש מקום אחר, אני פתאום נזכר, מקום אחר לגמרי והוא רחוק מאוד...
אני נזכר בו כשראיתי את שמות החברים בווטסאפ של הצוות שלי, מקום בו יש לחץ זמן, מקום בו האוכל אחר, אבל הוא ממש לא רע וכמובן לא מגרז את האוכל של אמא, מקום בו אתה הולך עם כומתה כי ככה אמרו, מקום בו הנשק תמיד צריך להיות עליך, איזה מציאות אחרת זו מהבית שלי עכשיו, הרבה פחות שקט הרבה פחות. אין פנאי לעשות מה שבא לך, מוזר... זה כאילו ייקום אחר לגמרי. ואני הולך לחזור אליו ביום ראשון...
בא לי לראות סרט מהסוג שאני קורא לו סרטי תקווה או סרטי נשמה, כאלה כמו Forest Gump, או Patch Adams מהסרטים האלה שאתה יוצא מהם טעון תקווה להמשך, וגם אם זה תקווה מזויפת לא מעניין אותי, לפעמים זה מה שצריך.
קצת בעייתי שבא לי לסיים עם זה, שבא לי כבר להיות אחרי, אני מדמיין את הזמן הפנוי שיחזור לחיכי, אני מדמיין איך אני חוזר לכתוב פה באופן קבוע. אני מדמיין איך אני יעז להשקיע יותר בכמה שאני מתחיל איתה, כי עכשיו זה פשוט לא הזמן אז כמה שאני יעשה אני בפנים ירגיש שכדאי לחכות. זה לא טוב שאני כל הזמן מחכה לסיום, אני גם לא בעד זה, אני בעד לחיות את הרגע, גם אם נתקעת במצב כלשהו והוא לא הכי מוצא חן בעיניך אני בעד לחיות אותו, כי אז אתה תפספס. אני גם לא מאמין בדרך חיים הזאת ואפילו בז לאנשים כאלה, אז אני מניח שאני יעשה עבודה עצמית חזקה על עצמי כדי לשנות את זה, אולי מדיטציה, כמה זמן לא עשיתי את זה כמו שצריך אה?
נזכרתי בך לצערי, את יודעת? נזכרתי איך דיברנו על הקורס הזה, גם כשהוא רחוק ממני 3 חודשים ויותר, נזכרתי איך ידעתי שאת תהיי לי לעוגן ולעזרה ברגעים הקשים שאולי יעברו עליי. זכרתי בכאב שהסבת לי, הכאב הפיזי שאהבתי והכאב הנפשי שבכיתי. חשבתי שראיתי אותך בבסיס לרגע, רגע טיפשי ביותר, אבל אולי זה מה שעורר את הזיכרונות ההם. נזכרתי איך היינו בחדר שלך ואיך נישקת אותי, איך הייתי כל-כך כבול להרגשה הזאת שלא חשתי מעולם שלא יכולתי לעשות את הדבר הנכון ולהיעלם, איך כאב לי הנשיקות שלך אבל רציתי להמשיך, נזכרתי איך פחדתי שזה לא ייגמר ושזה יתדרדר עד ל... לא יודע, אני לא מספיק מבין במצבים האלה כדי להבין לאן זה יכול להתדרדר. נזכרתי באיך החזקתי אותך, איך נבהלתי שגופך כל-כך קטן וכל-כך מדהים, אני זוכר איך בסוף נשיקה והתגפפות הקשתת את גופך בצורה חתולית שהלחיצה אותי וכנראה זה מה שגרם לנו בסופו של דבר להפסיק את מחול האש המסוכן הזה, שאיים על הנפש של שנינו. וגם חשבתי איפה את היום, האם את עם מישהו, האם את מאושרת, האם הוא צפוי כמוני ומפתיע אותך בגומי וופל בלגי לפעמים והאם כבר ממתחיל להימאס לך ממנו, והאם גם הפעם את הולכת לזרוק אותו אבל לא לפני שתנצלי כל טיפת אהבה וחרמנות שיש לו עלייך. אהההההה אני רוצה לצרוח, להבליח את הדממה ולגרום לכל המשפחה שלי להתעורר ממחשבה שאונסים אותי או שעוד גראד מתקרב.
אני יודע שאני צריך לעבור לכתוב על משהו אחר או שזה הדבר שאני אחשוב עליו אחרון וזה בהחלט לא מה שאני רוצה לחשוב עליו עכשיו.
על מה אכתוב, על מה אכתוב, מה ישכיח ממני את זה?
אני אכתוב על זה שפעם הכרתי כלב בשם גראד, הוא מסוג הכלבים שגדלים מהר מאוד אבל נשארים גורים בנשמתם, אז אני נזכר בכל הפעמים ששיחקתי איתו, והוא לא מודע לגודלו העצום והוא היה מפיל אותי ומשתעשע בי כאילו הייתי צעצוע, מה שמזכיר לי את מה שאחת הידידות שלי אמרה לי בסוף אחת התקופות המדהימות בחיי, אני, שהבנתי את גודל הסוף והמעמד יבבתי בערך שעה והיא תפסה אותי וחיבקה אותי ואמרה "אל תתן להם לסמם אותך" וידעתי בדיוק למה היא מתכוונת, והאמירה שלה יושבת על לוח ליבי עד עצם היום הזה, היא אמרה שלמרות הגודל שלך ולמרות מה שלא תהיה, אל תשכח להיות גור בפנים, אל תשכח לשחק, אל תשכח להיות ילד קטן שלא מודע לגודל שלו, תמיד ידעתי שהיא אהבה את זה בי. ואז אני נזכר באח שלה (יופי זה הפך לכתיבה אסוציאטיבית בה אני עובר מקטע לקטע סתם ללא הקשר) שעובר עכשיו את המכינה ואני נבחרתי להיות אחיו הגדול, אז הוא מתקשר אליי ומשתדל לדבר איתי כל סוף שבוע כדי שאעזור לו עם ההתמודדויות הנפשיות שהוא עובר, אלה שאני עברתי פעם. הודעת ווטסאפ קטעה את מחשבותיי וזה רע בכתיבה מהסוג הזה, שיט לא טוב.
טוב אז נעצרתי לצערי בזכות או בגלל הטכנולוגיה הזאת שחודרת לכל מקום ובעצם המקום היחיד שהיא לא חדרה אלינו זה אתם יודעים לאן... (רמז: למין היפה יש יותר אפשרויות).
אני אלך לי לארוז, לעוד שבועיים או 3 של המציאות ההיא, האחרת, כמה נשאר? 9 שבועות, זה לא הרבה, נכון? לא! אל תחשוב על זה ככה, תהנה מהזמן שנשאר לך! אוח שיט אני אלך להמשיך את המלחמה הזאת בראש שלי...
שבוע טוב!
