ש פעמים
יש פעמים שעובר עליך משהו והוא גורם לתעצומות נפש בתוכך לעלות ולהרקיע שחקים גורם לרגש שלך להיות פתאום טהור ומזוקק, אבל אז אתה פתאום מוסח, או מרגיע את עצמך, שומע מוזיקה מתנתק מהעולם, רואה סרט שוכח מעצמך, ואז אתה פתאום חדש, וזה לא רע, זה גורם לך לא לעשות שטויות לא לכעוס על אנשים, אבל חבל שתפספס את הרגש הטהור הזה, בין עם זה עצבים, דיכאון, שמחה או חרמנות, הפעם אני לא אתן לזה לקרות לי, אני אכתוב את הדברים עכשיו כשאני בדרך מהבסיס ורק אחרי זה אני אברח ואשכח ממה שמציק לי.
אתם שמחים כי יוצאים הביתה כי עפים מהבסיס הזה, כי לא ראיתם את הבית שבועיים, כי לא התקלחתם כמו שצריך כבר הרבה זמן, כי עוד כמה שעות שניצל של אמא, כי עוד כמה שעות ליקוק מהכלב, כי עוד כמה שעות רוגע סוף סוף, כי עוד קצת יותר שעות יוצאים למסיבה מטורפת, כי עוד כמה שעות אתה מחבק את החברה, את מחבקת את החבר, ולפני כמה דקות היא סיימה את השיחה בלחישה ״אני אוהבת אותך, תבוא כבר״ ואתה גם מרגיש ככה אבל מעמיד פני גבר ומדחיק קצת, וכי אתה יודע מה כנראה יקרה בערב...
אבל...
יש אנשים אחרים, יש אנשים שלא שמחים לצאת הביתה, יש כאלה שאולי היו מעדיפים להישאר בבסיס, ואני לא מדבר על אלה עם הבית השבור, אלה שאין להם אוכל במקרר אז אוכל של אמא לא בא בחשבון, אני לא מדבר על אלה שבבית מחכה להם אבא מכה, שאמנם כבר לא מעיז להרביץ לי ונראה אותו עכשיו כי אני עם נשק, אבל לראות את הסימנים האדומים על אחיו הקטן לא עושים טוב, על אלה אני לא מדבר, כי אתם בתור קצינים לעתיד אמורים לדעת את זה מראש.
אני מדבר על אנשים האחרים, יש אנשים שכשהם חוזרים הביתה הם נהנים כי גם הם לא התקלחו וגם הם לא ראו את הבית שבועיים, ושניצל של אמא הם יקבלו בצורת קוסקוס לא מקורי אבל רק בארוחת שישי, ובמקרה אין להם כלב, אבל הם היו רוצים, וגם הם יירגעו אבל לא יצאו למסיבה, ואין להם חברה, אבל הם מקווים לשמוע כזה דבר בטלפון, ואין להם מושג מה יכול לקרות בערב כי זה בחיים לא קרה עדיין, אבל הם מניחים.
אני כזה.
תמיד כשיוצאים הביתה יש לי הרגשה מוזרה, אני מתכנס קצת בעצמי ויוצר שכבת הגנה סביב נפשי, אני לא בטוח במאת האחוזים למה זה קורה, אבל אני מניח שזאת ההרגשה הזאת שכשאני חוזר הביתה אני די לבד, זאת אומרת, יש לי את החבר הקרוב שהוא גם שכן שלי, אבל זה רק הוא ואין חבר׳ה, החברים הקרובים שלי מאזורים אחרים, ובכל פעם שאני מגיע הביתה אני מרגיש קצת בודד, קצת כלומניק, אה, וכנראה שכחתי להגיד שאין לי רישיון, ואבא שלי עדיין דתי אז גם אם היה רישיון הסיכוי לקבל את הרכב אפסי וגם בפעמיים בהם אספו אותי ההורים שלי עיקמו את האף ואני לא מאשים אותם בכלל.
אבל כל המצב הזה גורם לי להרגשה מעורבת כל פעם כשחוזרים הביתה, כי אני מנוע מכל-כך הרבה דברים, אני לא יכול לפגוש חברים רחוקים, אני לא יכול לצאת בערבים, ואם כן זה מקרים נדירים, וגם אם הייתי יודע מה אני מרגיש כלפיה והייתי סגור שאני רוצה ללכת על זה, אני לא יכול ליזום משהו כדי שניפגש באזרחות, פשוט תקוע, אוף!
עלתה בי מחשבה פסיכולוגית משהו שאולי כל המצב הזה גורם לי לכעוס על ההורים שלי, סוג של כעס אצור שלא יוצא ממני אבל הוא קיים, מעניין, שווה מחקר.
אבל שלא תבינו אותי לא נכון, אני מת על הבית שלי, אני אוהב להגיע הביתה ולא הייתי מוותר על אף רגע משפחתי, כי אני מת על המשפחה שלי, ואני חולה על אמא שלי, והאוכל.... אוי האוכל...
אבל משהו חסר שם, משהו חסר...
אני מרגיש תקוע בכלוב מזהב, מרגיש אסיר בביתי שלי, אולי יום אחד אגור לבד, אני חוכך בדעתי על זה כבר זמן מה, אולי יום אחד זה ייצא לי, אבל מה שבטוח יש לי עוד זמן עד שזה ייקרה, ובינתיים צריך לסבול קצת.
ועכשיו, אני הולך להסיח את דעתי, משפחה סרטים ומוזיקה יעשו את העבודה, ותוך חצי שעה (מקלחת תסגור את זה בטוח) אני כמו חדש...
