המסע שלי

הבנה (פרולוג)

לדעתי הבעיה אחת הגדולות בעולם היא לתאר לאנשים אחרים מה אתה חווה,  יש כל כך הרבה משתנים להתחשב בהם, כמו משוואה עצומה שרק גאונים או מחשבים יכולים לפתור ולעקוב אחרי כל המשתנים.
יש את משתנה הזמן,  אתה יכול לחוות סיפור במשך חודשים אבל בסוף אתה מספר את זה לחבר שלך או לידידה או לפסיכולוג בשיחה על קפה במשרד ואת הכל הכנסת לחצי שעה, למקשיב יהיה קשה להבין איך הגעת למצב הזה, איך הגעת לנקודה שההתלבטות שאתה עומד בפניה היא או שחור או לבן,  הוא מנסה לשכנע אותך שיש אפור עכבר ולבן אופוייט אבל הוא לא יצליח להבין שאתה נפלת לגווני האפור לאט לאט במשך שבועות, שניסית להיאחז בלבן המבטיח אבל לא הצלחת, אבל הכח שלך תש בסוף ונפלת לגוונים אפורים יותר.
יש את משתנה ההמשכיות, נניח שסיפרת לחברה שלך שמישהו מטריד אותך בטלפון במשך חודשים, החברה לא תצליח להבין מה עובר עלייך, גם אם תגידי לה שהשיחה הזאת הגיעה 200 פעם היא יושבת איתך עכשיו בפארק ליד הנחל כשהציפורים מצייצות, היא לא תבין שבפעמים הראשונות התייחסת לזה בזלזול, ובפעם ה50, משהו כבר השתנה בשיחות, היא לא תקלוט בחיים איך הקול שלו השתנה לאט לאט, ופתאום זה לא קול מטריד ומעיק אלא פתאום יש בו רכות, היא לא תבין למה לעזאזל התחלת לענות לו על השאלות, למה הקשבת לו כשהוא התחיל להיפתח בפנייך.
היא בוודאי לא תבין למה האמנת לו.
היא לא תבין למה התחלת לחכות לשיחות שלו, שנהיו בשעות קבועות, היא לא תבין את הרגשת הריקנות המתפשטת בתוכך כשהוא מאחר ב5 ד', היא לא תסלח לך על שביטלת את הדייט שלך עם הבחור המקסים שהיא ארגנה לך רק כי הוא התקשר בשעה הקבועה ואמר שהוא יתקשר בהמשך וזה נפל על שעת הדייט.
היא גם לא תבין למה את חושבת שלהיפגש איתו זה רעיון טוב.
יש את משתנה הערמה (המתמטיקה טרם מכירה במשתנה זה אבל אני עובד על זה) גם להורים שלך שמכירים אותך פלוס מינוס מאז שנולדת יהיה קשה להבין למה באותו רגע עשית את מה שעשית, זה לא רק זמן והמשכיות זה העובדה שהאירועים נערמים, זה יכול לקחת שניות, יכול להיות שלא קיבלו את ההצעה שלך בישיבה החשובה בעבודה ואז כשיצאת מהישיבה קיבלת שיחה שהחבילה שכלכך חיכית לה תתעכב עוד כמה חודשים, ובממתינה כבר הייתה הגננת שסיפרה שדניאל נפלה מהנדנדה ורוצה את אבא שלה ואתה חייב לבוא עכשיו, ויתוש מזדיין החליט לעקוץ אותך שנייה לפני שנכנסת לרכב ובסוף הטמבל ברכב הלבן החליט שהוא חותך אותך בכביש ופשוט התפרצת.
לא התפרצת על הטמבל באמת, התפרצת על תחושת חוסר היעילות בעבודה פלוס תחושת הטמטום שהאמנת שמה שבחבילה באמת יחזיר את הניצוץ לחיי הנישואים הגוועים שלך, פלוס הדאגה לנסיכה הקטנה שלך שבכלל אי אפשר לתאר במילים אבל כל הורה מרגיש אותה, והוצאת את כל זה על הטמבל מהרכב הלבן וכל זה התרכז לאגרוף ההוא שבמזל פספס ופגע בשמשה.
וההורים שלך לעולם לא יבינו איך הבן שלהם שכל חייו היה רגוע ושקול שובר למישהו את השמשה, והם לעולם לא ידעו שכיוונת בכלל לראש של הטמבל.
ויש את הרגשות, אהבה, שנאה, קנאה, כמיהה, חרמנות, עייפות, רעב, צמא, עצבים, רוגע ועוד אלפי רגשות שבשיחה אתה צריך לקמט לכמה מילים בודדות.
איך אפשר לקחת את כל מה שאתה מרגיש כלפי אהובתך ולהכניס את הכל למילים אני אוהב אותה.
איך אפשר לתאר את האש שבוערת בך מבפנים בכל פעם כשאתה רואה מישהו במילים אני שונא אותו.
איך אדם אחר יכול להבין כמה קנאה הייתה בך וכמה היא הניעה אותך.
איך תתאר למישהו כמה היית עייף ושהעיניים שלך פשוט נעצמו.

כל זה יוצר פער, גשר מטורף ואולי כולנו תמיד מנסים לגשר על הפער הזה, בכל קשר ותקשורת שיש לנו עם אנשים, מהבכי הראשון בחדר הלידה שלא ידעת איך להעביר להורים שלך כמה מפחיד זה לצאת מהרחם.
בגלל זה אנחנו תמיד מחפשים את הידיד הטוב, או את חברת הנפש או את הבן זוג הזה שפשוט יבין.
אבל בתוך תוכנו אנחנו יודעים שאף אחד לעולם לא יבין באמת באמת מה עובר עלינו, אבל אנחנו ממשיכים לנסות, מוצאים את האנשים שיתקרבו להבין אותנו בקצת פחות מילים, מוצאים דרך להביע את עצמנו דרך אומנות, הולכים לטייל ומחפשים אנשים שלעולם לא נבין אותם, יש כאלה שזה ישמע להם עצוב אבל זה כנראה חלק חשוב מלהיות אנושי, הרצון התמידי להביע את עצמך ושאנשים יבינו או יחשבו שהם מבינים אותך.

אבל אני דביל ולכן אני בכל זאת אנסה לתאר מה עובר עליי....