אתמול הלכתי במסדרונות המשרד, בדרכי להביא קפה או לשירותים או סתם לסיבוב הפסקה מהמחשב, הבוס שלי יצא מאחד החדרים ושאל אותי "היי טלר, מה איתך?" הופתעתי מהשאלה ועניתי "הכל בסדר" והוא המשיך ושאל "כי אתה נראה קצת לא..." ומשך את המילה האחרונה.
"לא לא, הכל סבבה" התעקשתי.
הוא אמר "טוב מעולה" והמשיך ללכת.
שיקרתי.
מהסיבה הפשוטה שהוא לא יבין, שאין טעם להיכנס לזה, ובמיוחד לא עם הבוס שלי, אני אדם נורא פתוח ומאוד חולק, לדוגמא כשמישהי שיצאתי איתה והרגשתי חיבור שולחת לי הודעה שעדיף לעצור כאן זה ניכר עליי במהלך היום וכששואלים מה קרה, אני עונה בכנות.
איך לומר לו על הסערה שמתחוללת אצלך בראש?
איך לומר לו שצירוף קטלני של שיר מסוים, שחזור של דברים שהיא אמרה ופנטזיות משום מה הוריד אותך למטה?
איך לומר שהסערה הזאת בראש שלך פשוט מאפילה על כל השאר הדברים שאתה מרגיש?
איך לומר לו שאתה מרגיש שהיא חדרה לך את כל המחסומים והצליחה לגעת במקומות מאוד עדינים ורגישים בלב שלך מבלי ששמת לב שהיא קרובה?
ישבתי עם חברים אתמול, אולי 2 החברים גברים הכי קרובים אליי בכל העולם, ולא באמת הייתי שם, וכשאחד מהם הלך לשירותים השני שאל אותי "אתה בסדר? אתה בדרך כלל יותר צוחק ומדבר..."
איך להסביר לו שכמה שעות היא לא מגיבה להודעות, וזה הכי הגיוני בעולם היא בן אדם בסה"כ ואולי לא נגישה לפלאפון, או זמינה לענות, אבל אתה עדיין מושפע מזה, אתה עדיין כמהה לאיזה יחס ממנה?
איך מבטאים ומספרים למישהו שהתארס ועוד שבועיים מתחתן שאתה בדיוק בימים אלה משיל מעליך מחסומים רבים, שאתה סודק סטיגמות שקיימות אצלך שנים? איך מסבירים לו שכל הקונספט של זוגיות קיבל אצלך מפנה בצורה חדה?
איך אומרים לו שגבר אצלך בפנטזיות?
איך מדגימים את זה שאתה כבר כמה שבועות לא עושה משימות כאלה או אחרות שהצבת לעצמך רק כי הנוכחות שלה בחיים שלך מסיחה את דעתך מהכל?
איך מספרים לו שאתה נמשך ומהופנט מזוג שבכלל לא ראית במציאות?
איך מבהירים שארבעה שירים שתקועים לי בראש מדברים פתאום רק עליה?
אבא שלי שוחח איתי בסוף היום, כמו כל יום, אבא שלי ישר מזהה כל תנודה קטנה בקול שלי, וכבר כמה ימים שאני מתאמץ בכל כוחי לא להסגיר בקולי את השינוי, אבל אתמול העייפות הכניעה אותי והוא שמע, מידית הוא תחקר אותי מה קרה, ואני הצלחתי להתחמק בטענת העייפות שהתאימה לשעת השיחה המאוחרת.
איך מספרים לו שאתה מרגיש כמו שלא הרגשת מעולם? שלא כתבת כמות כזאת של קטעים בכל-כך קצת זמן כבר שנים?
איך מבטאים את זה שכל המושגים של משיכה, קנאה, פחד, יראה, סקרנות וכמיהה מקבלים אצלך משמעות אחרת בשבועות האחרונים?
איך אומרים לו שכבר שבועות לא דיברתי עם האנשים הקרובים עליי על הדברים שבאמת מציקים לי?
איך להסביר לו שעל הנושא שאני הכי רוצה לדבר עליו ולפרוק אני יכול לדבר רק איתה והיא הנושא בכלל?
איך מספרים לו שהבן שלו לעיתים מתנהג כמו כלב, בשנייה שעוזבים אותו לבד מתחיל להגיב בעצב אבל ברגע ראשון של תשומת לב מקשקש בזנב ומאושר עד הגג?
היא מדהימה, יותר ויותר, עם כל צד בה שאני מגלה ועם כל שיחה אני מבין את זה יותר ויותר, וההתהפנטות שלי מעמיקה.
הם מרתקים אותי מאוד, בכל סימן שיש לאיזשהוא תקשורת ביניהם אני משתתק, מנסה לשמוע, לדלות פרטים, רוצה להכיר רוצה להתקרב כמה שאני יכול.
הבזקים, שברי משפטים, מילים, תגובות, קולות ופנטזיות מתערבבות לי בראש ברגעים אקראיים, גורמים לנשימתי להיעתק, גורמים לי להתפתל, מעוררים תנועה בין רגליי.
בגלל שהקשר בינינו מבוסס טכנולוגיה ולא פנים מול פנים אני מוצא את עצמי חושש מטעויות הרבה יותר, חושש שהודעה שלי לא תהיה מובנת, ובכל פעם שהיא לא עונה כמה שעות אני מתחיל להרגיש איזה לחץ בבטן כמו בלון שמתמלא לאט לאט, וכשהבלון גדול מאוד המחשבות השליליות מתחילות להגיע, אני מתחיל לחשוש שתכף היא נעלמת לי.
קשה לתאר את התחושה הזאת, אבל הדימוי הכי קרוב הוא כזה: תתארו לכם שמצאתם ברחוב יהלום, או אבן חן, אתם מסתכלים מסביב מחפשים מישהו שאיבד יהלום, כי אתם לא מאמינים שבאמת מצאתם יהלום על הרצפה, זה בטוח של מישהו אחר, זה לא אמיתי, אבל אף אחד לא מחפש, ואחרי שהבנתם שזה אמיתי, ושזה שלכם, אתם ממשיכים ללכת, בהתחלה מחזיקים את היהלום חזק שלא ייפול, כל-כך חזק שפרקי הידיים שלכם מלבינים, ואתם שמים אותו בכיס אבל לא מוציאים את היד מחשש שהוא ייעלם, לפתע כל בן אדם ברחוב נראה לכם כאילו מזהה שיש לכם יהלום בכיס ורוצה לגנוב לכם אותו, כל מדרכה נראית פוטנציאלית למעידה ולאיבוד היהלום.
ככה זה איתה, כל טעות קטנה אני חושש שאיבדתי אותה, כל מהמורה הכי קטנה בקשר מטלטלת אותי.
הפחד לאבד משתק, מצמית וכשהוא משתלט עליי אני מרגיש שמישהו תופס לי את הלב וסוחט ממנו כל טיפת דם אפשרית, הרגשה קשה לתיאור, אני חושב שיש רק בן אדם אחד שיכול להזדהות איתי בחשש הזה.
הכעס שלה... עוד אחד מהדברים אצלה שיכול להכיל דבר והיפוכו בבת אחת, מצד אחד מפחיד, מקפיא את הדם, ברגע שאני מבין שהיא כועסת, ואני יודע שלא נחשפתי עדיין ל10% ממנו, אני קופא, לא יודע מה יהיו המילים הבאות שלה רוצה לברוח מצד אחד, רוצה לרצות, לתקן, להעלות אצלה חיוך, מפרפר בין מילים וניסיונות להסביר, ומצד שני רוצה להישאר, להראות לה שאני יכול להתמודד, שאני מסוגל להכיל, שהרגעים בהם היא במצב רוח טוב שווים את כל הרגעים בהם היא כועסת.
המשימות שהיא מטילה עליי, מדהימות גם הן, אני מוצא את עצמי סוחט מילים, מעמיק את ההסתכלות פנימה, מבין דרך זה הרבה יותר על עצמי. זכורה לי משימה אחת שהיא הטילה עליי והתנגדתי נחרצות אבל לאחר הסבר קטן אני מוצא את עצמי רוצה לבצע את המשימה כמה שיותר מהר.
הפנטזיות... אוי הפנטזיות, כמה שאני חושב עליהם, מדמיין את התקשורת ביניהם, אני מוצא את עצמי נזרק למציאות אחרת לעיתים, לפעמים בדירה שלי מדמיין שהם נכנסים, לפעמים על איזה מיטה זרה מדמיין מה קורה, לפעמים על כיסא מדמיין מגע והראש שלי כהרגלו מדמיין פרטים קטנים, מנתח אפשרויות. ובמקביל אני כבר חושב איך לתאר לה את זה, כי היא תדע והיא תרצה פירוט.
אני כל הזמן מוצא עצמי מחכה לשיחה הבאה איתה, לפעם הבאה שאצליח ליצור שיחת הודעות שלא עוצרת ל20 דקות בין הודעה להודעה...
אני רק רוצה להתקרב אליה, רק רוצה להכיר אותם יותר וזה רוב מה שבמחשבות שלי לאחרונה.