המוזיקה הזאת... משום מה מלווה אותי בסשן המחשבות הנוכחי שלי עם עצמי,
אני לא מצליח להשתלט על עצמי, כל-כך הרבה פנטזיות רצות במקביל, כשאני מתרכז במחשבות אני טווה סיפור בראש, מחבר פרטים קטנים לפרטים קטנים אחרים, המחשבות מרוכזות ואני נרדם קצת, העיניים נעצמות חזק, הראש נרגע, קיים רק אני והפנטזיה.
רק אני נוגע בה והוא נוגע בי, ואני מרגיש את העור הנעים שלה, אני מרגיש את היד המחוספסת והעוצמתית שלו עליי, עכשיו היא על התחת שלי במעין איום מרומז, יד אחת שלי על הגב שלה, היד השנייה עדינה מאוד על החזה שלה, אני ממלמל להם כמה היא יפה, מציין את איך שאני רואה אותה, מנסה לורבל את הסיבות למה אני כל-כך מהופנט ממנה, ואז הפנטזיה יוצאת משליטה, יותר מדי פרטים נכנסים לי לראש, לפתע אני מריח, לפתע אני מרגיש את המיטה שאנחנו עליה, אני מרגיש את הנשימות שלי שאני מתרכז בלשלוט עליהן, המוזיקה נכנסת להילוך גבוה, הפרטים לא עוזבים אותי, הריסים שלה, המבט שלו, היללות המוחנקות שלו, היד שלו על התחת שלי, אני שומע ורואה הכל אני באמת שם במציאות לא אמיתית, והמח שלי פתאום לא יכול לשאת כל-כך, במציאות הנשימה שלי נעתקת כמו מחשב שהצליח להתרכז רק בדבר אחת, העיניים שלי נפתחות במהרה, הגוף מתעוות בלי שליטה, אני פולט גניחה מוזרה והפנטזיה נעלמה לגמרי. המוזיקה נגמרה.
לא זר לי המצב הזה, קורה לי הרבה פעמים, שהפנטזיה כל-כך מציאותית שמשהו בי צריך לעצור את זה, שהמח שלי לא יכול להתמודד עם האפשרות שהפנטזיה הזאת תתגשם אולי, לא יודע מה באמת קורה לי שם אבל זה סתם הערכות.
אני מנסה לחזור לישון, אני משום מה מכור למוזיקה הזאת ואני שם אותה שוב, הפעם עולה בי משהו אחר, משהו שאני מנסה להדחיק, אבל כאן ועכשיו לבד במיטה אני משחק איתו בראשי, הנאום הזה שמוכן לי בראש פורץ החוצה כשאני מספר לה אותו בראשי, ושוב האפשרות שהמילים האלה בכלל יאמרו קשה לי מדי, ושוב הגוף מתפתל, המח צועק, נפלטת צעקת "שיט!" ורק אז אני נרגע.
אני מתרומם, מרים קצת את התריס החשמלי, עושה קצת אור, ונזכר שככה היא אוהבת את האווירה, אני נזרק להפתעה שאני מתכנן להם אבל מנסה להדחיק אותה קצת מהמחשבה, אני לוקח את המחשב, התגעגעתי ללכתוב בו, ואולי בגלל שהוא היה מושבת לא הצלחתי לכתוב קטעים כמה זמן עכשיו, אני מתחיל לתהות לעצמי מה מתוך כל המחשבות האלה יגיע אליה, ואז אני שם לב שאני כותב את הקטע הזה, ונזכר בפעמים שהיא אומרת "הכל" כשהיא מתארת מה אני צריך לומר לה, ואני מבין שגם הקטע הזה יגיע אליה, אני קצת חושש, תוהה לעצמי אם היא תרצה לראות אותי מגיב ככה, אם היא תרצה לתת למחשבות שלי להשתולל כל-כך עד שאני מתעוות בלי שליטה, מצד שני אני לא בטוח שאצליח להגיע לרמת רוגע וריכוז כזאת שעד עכשיו קרתה לי רק לבד...
אני לא יודע למה אני כותב את הקטע הזה, משהו במוזיקה הזאת גורם לי לפרוק ולפרוק, זה לא קטע מסודר, זה הרבה מחשבות, אני פורק, ומתרגש מהמחשבה שאני רואה אותה, אותם עוד מעט.
אני לרגע שוקע באורות מהקטע שאני שומע, ועוברת בי צמרמורת כשאני רואה את רמת המקצועיות, תמיד הערכתי אנשים מקצועיים, תמיד התענגתי על לראות אנשי מקצוע עובדים, בכל דבר, משהו בדיוק, בריכוז, בתוצר הכמעט מושלם...
הקטע מסתיים... לא אשים אותו שוב, המח צריך להירגע, אני אקום, אשתה קפה, ואתארגן לצאת אליהם, לראות אותה...
הקטע נגמר.
הקטע המדובר:
(תקשיבו לו, תעצמו עיניים ופשוט תקשיבו לו, בשבילי, לא בטוח שהוא ייגע בכם כמו שהוא נגע בי, אולי זה סתם אני...)