למה צפתי?
למה הייתי כל-כך מאושר?
למה החיוך לא ירד לי מהפנים?
בדרך כלל יש 3 עולמות שונים בחיים שלי, 2 מהם הכי חשובים לי, לא ניתנים לבחירה ולא ניתנים להחלפה ויותר מהכל אין לי שום רצון להחליף אותם בעד שום הון שבעולם.
את שני העולמות האלה אני אוהב אהבה עזה ובלתי נשלטת, אהבה חזקה ממני ומהמעשים שלי.
לרוב העולמות האלה מופרדים.
הפרדה קשה, תהום פעורה ביניהם, תהום הבורות, תהום הסטיגמות, תהום האמונה בדבר אחר מסוים תוך שלילת כל שאר הדברים, תהום העקשנות, תהום החוסר פתיחות.
והתהום הזאת הייתה מקור להרבה כעס בחודשים האחרונים, ממנה יצאו שדים עתיקים של כעס וחוסר הבנה, בגלל התהום הזאת נאלצתי לחצות אותה בגשר הנורא, הגשר הרעוע, המתנדנד, הגשר שאני שונא על צעד בו, על הגשר הזה בין העולמות הרגשתי בודד, ובדידות זה הניגוד הגמור משתי העולמות האלה...
אבל אמש... לרגע אחד... העולמות התחברו.
הם לא התנגשו, ולא היו מנוגדים, הם התחברו, חיבור שקט וקסום.
חד העין היה יכול לראות תהום קטנה של הסתרה פעורה ביניהם... אבל הם היו קרובים מאי פעם, ובהרגשה שלי הם היו מחוברים במאה אחוז, החיבור הזה הביא לי שלמות ונינוחות שלא הרגשתי זה שנים, הביא לי הרגשת הגשמה, החיבור הזה גרם לי לשאת משאלה שהארוחה הזאת לא תיגמר לעולם...
לרגע האהבה שלי התקבלה בחום.
לרגע לא שיקרתי.
לרגע התכנסו סביב שולחן אחד (ולול) (ורצפה) כל האנשים שאני הכי אוהב בעולם ולרגע לא הייתה ביניהם התהום.
לרגע האושר שלי פרץ מהלב שלי וזרח על כל יושבי השולחן.
הרגע נגמר... באיטיות, ברכות, בלי פיצוצים ובלי רעש, הוא נגמר והיה בסדר שהוא נגמר כי ידעתי שהוא לא יכול לשרוד לעד, הוא נגמר עם טעם טוב של עוד, הוא נגמר עם הרבה אהבה...
כשהלכתי שם לבד, קרירות עוטפת אותי, רוח קלילה חודרת בין אצבעות הרגליים שלי, נשמתי עמוק, בדרך הקצרה ההיא הרגשתי את התהום נפערת כשהעולמות מתרחקים אחד מהשני, גם פיזית, וגם רגשית, הרגשתי שוב על הגשר ההוא בין העולמות, אבל הוא כבר לא היה נורא, הוא היה נעים, יציב, מנחם, והנוף שרואים מהגשר ההוא, מצד אחד עולם אחד יפהפה, מצד שני עולם אחר יפהפה, הנוף היה מרגיע ושליו, ושם על הגשר ההוא, כשהלכתי ורוח קלילה חודרת בין אצבעות הרגליים שלי, הבנתי.
לרגע אחד הייתה לי משפחה משלי.
