נסעתי אתמול נסיעה ארוכה, אני אוהב לנהוג אבל כשאני לבד ויש נסיעות ארוכות נוסף אתגר, אתמול החלק הראשון של הנסיעה עבר בנעימים, הנוף המדברי היה מעלף, ראיתי בזווית עין נדידת חסידות יפהפה, הרגשת הקטנות אל מול ההרים מילאה אותי, המוזיקה שלי עוד לא התישה אותי, ושקעתי בזיכרונות נעימים על המקום ממנו יצאתי לנהיגה.
בחלק השני נהיה מאתגר יותר, התקרבתי לכבישים המוכרים, עברתי במקומות שכבר עברתי עם הראשונה, כשעברתי ליד תחנת דלק שפעם אחרי טיול רגלי באזור עצרנו בה כדי לקנות ארטיק עברה לי מחשבה מפגרת בראש, אולי אעבור ליד הבית שלה, רק לעבור להתקרב קצת, אין שום סיבה אמתית לעשות זה, רק קצת להכאיב ללב, להרגיש אותו מתכווץ אל מול הזיכרונות, השיחה מהנסיכה הגיעה בדיוק בזמן, בדיוק בנקודה הנכונה בין המחשבה להתדרדרות הרגשות, ומיד חזרתי לעצמי, לעצמי החדש אם לדייק.
נגמרה השיחה ועברתי את העיר שבו גרה הראשונה והתחלתי את הדרך לכיוון ת"א, אותה דרך שהייתי עושה בקרים רבים אחרי שהייתי ישן אצל הראשונה, ופתאום בצורה בלתי נשלטת התחילו השוואות.
בעבר הייתי מתקשר לאחת מתוך צי הידידות שלי אחרי לילות עם הראשונה והייתי פורק כעסים ותסכול על היחס שהיא מביאה לי או מאדיר ומהלל רגעים נדירים שהיא הייתה מפגינה כלפיי אהבה.
אתמול ישבתי לבד ברוגע עם המחשבות שלי, חצי חיוך על פניי כשהרצתי מחשבות נעימות עליהם.
בעבר השירים שהייתי שומע היו שירים שלה, שהיא אוהבת, השירים היחידים שלי שנשארו בפלייליסט היו תמיד עצובים ומלאי מילים על כמה עוד יהיה טוב,
אתמול שמעתי מלא שירים שנוספו לפלייליסט אחרי שגיליתי את הטעם האמיתי שלי בשירים, שמצאתי בנבכי האינטרנט בשיטוט וחיפוש אחרי דברים שאוהב.
בעבר הלילות איתה היו מתוחים, כל דקה של שקט עצביי היו נמתחים על מה המילה הבאה שהיא תאמר, האם מותר לי לדבר, האם היא תקבל גילוי חיבה מצדי, האם אקבל גילוי חיבה כלשהוא מצידה, כששוכבים לישון הייתי כמהה להרגיש אותה, להיצמד אליה, להרגיש את חום גופה אבל היא שנאה את זה, ברמה שהייתי מחזיק שמיכות ספייר רק כדי שלא אגע בה בטעות בלילה והיא תתעצבן.
אתמול, קמתי בבוקר, הסתכלת עליה, הרמתי את השמיכה שלה ונצמדתי חזק, היא פלטה קול של עונג ואף העירה לי שאני לא מספיק צמוד, הוא התעורר והסתובב אלינו, חיבק אותה מהצד השני והיד החסונה שלו גם תפסה אותי.
בעבר הנסיעות על הכביש הזה בכל בוקר היו מעלות מחשבות שגורמות לדמוע, דמעות של צער אמיתי וייאוש תהומי.
אתמול, חייכתי המון, נהניתי מהשקט, וכשהופיעו שירים טובים שרתי ורקדתי כאילו אני היחיד בעולם, הייתי כל-כך שמח ופתוח שברכבים שלידי צחקו ממני כל-כך ואולי עד כדי דמעות.
בעבר, בפקק העולה למחסום כשעצביי נהיו מתוחים וקצרים, הייתי מתמרמר על כל רגע שהוביל אותי לישון אצלה, הרי ממילא רק קיבלתי ממנה רטינות, רק הייתי מתוח וברוב הימים לא נהניתי ממש מהשהות איתה, אז למה בכלל אני בפקק הזה.
אתמול, השאלה לא עלתה אפילו לראש, אני בפקק הזה כי הייתי איתם, וזה שווה כל מחיר.
בעבר הייתי אוהב ולא מקבל חזרה.
אתמול לפני שיצאתי קיבלתי חיבוק אמיתי ואוהב,
אתמול אמרתי שאני אתגעגע,
אתמול קיבלתי נשיקה אמיתית שמכילה קצת אכזבה שנגמר הזמן יחד,
פעמיים...