המסע שלי

יש קשרים כאלה

מהאלה שמתרחשים לפעמים בשרשראות דקות ועדינות... 

מהאלה שמתרחשים לפעמים בכבלי מידע בחוות שרתים...

קשרים שנראים סבוכים כלכך שאין דרך להתיר אותם.

פלונטרים, שנראה שלאן שלא תלך תמצא קשר, שלאן שלא תלך משהו יקרה... 

קשרים שאם תנסה למשוך חוט אחד אתה תיתקע, אם תנסה למשוך אחר, תיתקע גם...

אמא שלי אלופה בלהתיר קשרים כאלה, אחיות שלי היו מביאות לה שרשראות שנראה שגם נזיר טיבתי לא היה מצליח לגייס מספיק סבלנות כדי להתיר אותם... הייתי צופה בה במשך שעות מסתכלת מרוכזת ומתירה אותו כאילו הכירה אותו מילדות...

היא הייתה יושבת, ולאט לאט פולה חוט חוט, מושכת מפה ואז מפה, נתקעת ומנסה שוב.

ותמיד בסוף היא הייתה מחזירה לנו חוט אחד ללא קשרים, בין אם זה משחק ובין אם זה שרשרת. 

יש פלונטרים כאלה שהייתי רוצה שפשוט ייעלמו, שאפסיק למשוך בחוטים שפוגעים באחרים, שיפסיקו למשוך בחוטים שמחוברים אליי, או שיהדקו חוט אחד סביבי כמה שאפשר, יש פלונטרים של אחרים שהייתי בוחר שייפתרו לפני הפלונטרים שלי עצמי אם היה לי שובר אחד לפתרון פלונטר.

אפשר שזה ייעלם? אפשר שכל הקושי בעולם ייעלם? אפשר שיהיה פשוט שמשי ונוכל לצחוק מבלי להסתיר משהו מבפנים? אפשר שנאהב מבלי להסתתר מהעולם?

אפשר שהכל יסתדר? בבקשה? זאת בקשה גדולה מדי?

אולי כן...

כל-כך הרבה רגשות עולים, צפים, מבעבעים, יורדים, והכל יוצא פשוט בצורה אחת, כשלא ברור על מה אתה מדבר, לא ברור מה מרגש אותך, לא ברור מה מעלה דמעה כבר, לא ברור אם אתה בוכה על הפלונטרים שלך, או של אחרים, ברור שהכל משפיע עליך ברור שאתה פשוט נקרע מבפנים כשאתה רואה את האנשים הקרובים אליך בפלונטר, והיית רוצה לשבת ודווקא לא על הפלונטר שלך אלא בשביל האחר, והיית רוצה את הסבלנות של נזיר טיבטי והיית רוצה למשוך בחוט אחד כדי לעזור, כדי לשחרר טיפה טיפה מהקשר הענק והסבוך הזה, כדי שאולי חוט אחר ישתחרר, ואולי אחריו עוד שניים...

ואולי תצליח לפתור לאחר את הפלונטר, איכשהוא, בדרך קוסמית.

אבל זה לא יקרה...

אין קסם, אין דרך קצרה, וגם אם לא תזוז מהכיסא חודשים, זה לא יעזור לפתרון הפלונטר...

אז אם אתה לא נחנק מהקשר המתהדק, ואם אתה לא יכול לפתור אותו, מה אפשר לעשות?

הדינאמי היה אומר שדבר ראשון צריך להבין מה מרגישים...

היא הייתה רוצה לחבק חזק חזק עד שיעבור...

הזאבה הייתה מעלה את השינוי הקיצוני כדרך התמודדות...

ההוא היה מציע לשון או תחת כדרך בריחה...

ואני?

אני רק רוצה להיות ליד האנשים שאני הכי אוהב בעולם...

והמציאות קובעת שזה לא תמיד אפשרי...

אז בינתיים אפשר בבקשה להתכדרר לכדור? לשבת ליד אמא שלי, להישען לה על הכתף, טלויזיה דולקת בוולוים נמוך על "חברים", חמים בסלון, אבא מסתובב מסביב מסדר, המשקפיים של אמא מורמות, העיניים שלה מרוכזות,

והאצבעות שלה פולות חוט אחד קטן

משרשרת זהב סבוכה...