המסע שלי

זה תמיד היה היא

זה כבר תקופה ארוכה שזה מקור הכח שלי 

והופתעתי מאוד כשהדינאמי בעצמו עזר לי למצוא כח דרכה ודרך הרצון היחידי שיש בי כרגע... 

*

הלוואי שהיה שוב שיעור ספרות והייתי יכול לקחת קטע ולפרש אותו כמו פעם... 

*

רק בזכותם הצלחתי לתת שם לכמה מהשדים שלי, רק בזכותם לפעמים יש לי את הרגעים בהם אני אומר, 'הנה! זה לא אני! זה שד!' רק הם הגיעו למקום מספיק חשוב כדי שאצא מהעור של עצמי, ונאמר לי לאחרונה לשים לב כשהשדים שלי משתלטים עליי ולא לצפות שזה ייפתר איתם, אלא לקחת את זה הצידה ולפתור בצורות אחרות, הם אמנם עזרו לי להבין מהם השדים שלי, אבל הם לא צריכים לסבול מפגמי האישיות שלי...

*

אתה זוכר את היום הזה? אי שם בכיתה י''ב? שנכנסנו להסעה ואתה היית שמח כהרגלך? זוכר מה אמרתי לך? כי אני זוכר... 

אתה היית כלכך בשוק כשנפרדתי ממך לשלום, ותיארתי את הנסיעה הזאת בהסעה כנסיעה אחרונה שלי, נאלמת דום.

פשוט אמרת 'אתה לא תעשה את זה' לא האמנת שזה בכלל אפשרי... ושתקת במשך כל הנסיעה, אמרת את אותו משפט כמה פעמים, וזהו, נתת לי לרדת בתחנה אחרת לא קרובה לבית 

ולא ידעת אם באמת תראה אותי שוב...

*

יש ריגוש

יש מסתורין 

יש ציפייה 

אבל הלוואי שזה היה בתזמון טיפה שונה...

*

מרגיש חזק יותר, מרגיש כח להוכיח שאני קצת יותר ממה שיצא ממני לאחרונה, משפטים שנאמרו פתאום נוחתים לי ונספגים... מקווה שאני מבין אותם נכון...

כשקמים בבוקר אחרי סערה, ויוצאים לסיפון מתחילים לנקות את השברים, לתקן את החורים, למתוח מפרשים ולהביט אל האופק כי חייבים להאמין שיהיה יותר טוב ושנגיע לאי בקרוב... 

*