סערה, אמיתית או לא?
סוער
נסער
שוב הדמעות עולות לעיניים
שוב אני בועט ברהיטים
דברים ששמעת שחשתי, התבלבלתי וקראתי מתערבלים לי בפנים
אני שוב חושב על דימויים של רכבת הרים שאני חי בה תמידית
שוב מרגיש שבא לי קצת לרדת מהרכבת הזאת לתמיד
מנסה להבין מה אני חש באמת ומה אני סתם מעצים
ואז אני רואה אותה,
יושבת על כיסא קצת מכונסת בעצמה, מסדרת את השיער הרבה, ממצמצת בצורה מוזרה קצת, העיניים שלה פעורות כאילו היא לא מעכלת משהו שקרה לה, היא לבושה בג'ינס צמוד וחולצה מכופתרת צמודה, השיער שלה בלונד לא אמיתי וכל המראה שלה מראה קצת צורך, המצמוצים שלה, והעיניים שלה גורמות לי לחשוב שהיא צריכה עזרה, שמשהו קרה ושלא יזיק לה לפרוק, היא נראית כמו פקעת רגשות, אולי תמונת מראה שלי, ואני חושב על לקום ולהתיישב איתה, לשאול אותה "אפשר?" ולשבת איתה בשולחן, לשאול אותה "הכל בסדר?" ולקוות שמשם הקסם יקרה בעצמו והיא פשוט תחלוק איתי את מה שהיא מרגישה, שאולי אהיה איזשהיא קרן אור ביום המחורבן שלה, אין ספק שזו תהיה בריחה, לעשות את הדבר שאני הכי מאמין בו בעולם כדי להתמודד עם הסערה שלי בפנים, לעשות את הדבר היחיד שאני בטוח בו, כדי להתמודד עם האי ודאות שאופפת אותי לעיתים, לעשות את הדבר היחיד שאני יודע שמשמעותי, כדי להתמודד עם הייאוש שאני נתון בו לפעמים.
זה בסדר גם קצת להישבר מבפנים, במיוחד שברגע שהקטע הזה יעלה אני קם ועושה פעולות כדי לצאת מזה.