אז אחרי הביקור אצל אבא ואמא אני הרבה יותר רגוע, משהו בי מאופס יותר כאילו הייתי צריך קצת אוויר לנשימה ומי מעניק אוויר זה יותר טוב מהוריי מוריי, הפעם האחרונה שהייתי פה הייתי מלווה בכלבה שמחה וקשקשנית...
ופתאום אני חש את עצמי נטול דרמה, נטול סיבוכים, ברור לי שהם שם ויש חשש שעוד יופיעו בהמשך אבל כרגע אני נהנה מהרוגע הזה שאני בו, זה לא השקט מהמח שלי, אני עדיין שם לב מנתח ומתייק פרטים, אבל אני רגוע, ופתאום אני שם לב מה נותר בי.
געגוע, כמיהה, רעב.
אני מרגיש כאילו עבר נצח מאז הסתערתי בנשיקות רעבתניות על איזה חלק בה.
אני מרגיש כאילו הגוף שלי לא זוכר עוד את תחושת הנשיכות שלה.
אני מרגיש כמו לא זוכר את הרעד וההתרגשות שעובר בי כשהיא מבקשת ממני לעשות את הדבר הכי קטן בשבילה כמו להביא לה כוס מים.
אני מרגיש כאילו מעולם לא הסתכלתי על העיניים שלה וברגע כל החוצפה בי התנדפה וכאילו מעולם לא רציתי להשתחוות בפניה או לרדת לרצפה בצורה מסוימת.
בא לי שוב...