המסע שלי

לפעמים גם לי בא להישבר,

לפעמים אני רוצה לשחרר על כל המחסומים שלי ולראות מי ישרוד את האני האמיתי,

אני מכיר אנשים שעשו את זה והופתעו מהתשובה, גם החיובית וגם השלילית.

לפעמים בא לי לומר בדיוק מה שאני רוצה, גולמי, נא, ארסי ופתוח.

אני לא עושה את זה לרוב, אני מחזיק את עצמי.

נשברתי.

אני משחרר, לכמה דקות, ואז אני חוזר לעצמי, 

ממש כמו בסוף המדיטציה שנותנים למח לברוח במחשבות, משחררים כל אחיזה ואז חוזרים לנשום...

וזה לא קשור לאף אחד מכם, זה רק נראה ככה, ,זה קשור אלי, ואין לי יותר מה להגיד כדי שתאמינו לי.

פה, מותר לי, מותר לי לכתוב הכל, זה המקום שלי, 

פה זה פיסות מהנפש שלי,

אין לי דמות כאן, אני זה אני זה אני

וכל מי שזה מפריע לו, שיקפוץ לי

*

אין לי כח, 

נשברתי,

אני לא יכול יותר, אבל אני לא יכול יותר עם עצמי.

אני לא יכול יותר עם השדים שקיימים בי, עם הנטיות המפגרות האלה,

עם השריטות שקיימות בי מתמיד ועם השריטות שהוסיפו לי לאחרונה,

אני לא יכול יותר להיות תקוע בקופסאת הזכוכית הזאת, לראות מהצד איך אני מדרדר את השיח, את האווירה, איך אני הורס לעוד מישהו את הרגע, איך אני מאכזב עוד בן אדם שרק רצה לעשות איתי קצת כיף, איך אני לא משחק במשחק שכולם משחקים שהכל טוב וטודו בום, ואני האמיתי, תקוע בתוך הזכוכית המזדיינת הזאת ורק רואה מהצד איך השד שלי שוב עושה את זה, איך הוא בוכה, איך הוא רועד, איך הוא שוב מתבצר בעמדה שלו שהוא צודק ושכולם חייבים לו, ואני עומד מהצד בהתחלה מדבר, אומר לו "אחי די עם זה" בתקווה שהוא ישמע, אבל הוא לא שומע, הזכוכית חוסמת, ואני מנסה להסב את תשומת לבו, ואני צועק חזק, אבל הוא לא שומע, וממשיך לדרדר את המצב, הוא אומר דברים רעים ומתחיל לפגוע, ואני דופק על הזכוכית חזק מכאיב לעצמי בידיים, וצועק לו "דיייי!! אתה הורס לי! בגללך זה שוב יקרה לי, בגללך אשאר לבד שוב! די!" ואני דופק ודופק על הזכוכית, מחליט לבעוט בה ושומע קליק מוזר מהרגל, היא כבר לא מחזיקה אותי ואני נופל על הרצפה, ואני בוכה, ומתחנן לו שיפסיק, אני צורח כל-כך עד שכואב לי בגרון והוא לא עוצר, שנינו בוכים, אני על עוד התקף בלתי נשלט, והוא בוכה כי הוא רוצה משהו אחר, ביד אחת אני מחזיק את הרגל הכואבת, אני רואה צורה של עצם לא במקום, אבל לא מסיר את העיניים מהמעשים של השד, אני בוכה בלי שליטה, רועד ואומר לו "די... בבקשה, תעצור פה בבקשה אל תמשיך, אתה משאיר אותי לבד בבקשה תעצור" אבל הוא לא עוצר, עד שזה מתפוצץ..

ואז קופסאת הזכוכית נעלמת, השד ואני מתמזגים ואני נותר להתמודד עם תוצאות המעשים שלו, שהם בכלל המעשים שלי.

נמאס לי מזה, 

נמאס לי מזה שאני מוריד

נמאס לי מזה שאני הורס

אתם לא מכירים אותי, אתם לא מבינים למה אני מסוגל, כתבתי פה פעם פוסט בו התחננתי שתתרחקו, שלא שווה לכם להתקרב, שתעזבו אותי כבר, או שאל תתחברו אליי תשתמשו בי תנצלו אותי ותיעלמו, ככה אולי לפחות לא אספיק לפגוע בכם.

*

אני רוצה שתקשרו אותי,

שלא אוכל לנסות להסב את תשומת לבכם אליי

אני רוצה שתשימו לי גאג, 

שלא אוכל להגיד את המילים שכל-כך פוגעות

אני רוצה שתשימו לי כיסוי עיניים

שלא אוכל להסתכל עליכם בעיני עגל

אני רוצה שתשימו עליי כלובון, או שתכרתו אותו לגמרי,

שלא אמשך אליכם

אני רוצה שתעשו אותי מומיה,

שאהיה בשבילכם רק חפץ,

אני רוצה שתשתמשו בי,

אבל תזרקו את כל הבטיחות לפח

אני רוצה שקט, מכולם והכל, אני רוצה הרבה שקט, שיאפשר לאנשים שעשו את הטעות והתקרבו להתרחק מבלי שאהיה דרמטי והם יוכלו להתרחק בלי ייסורי מצפון, אני רוצה שקט מכולם, שלאט לאט המשפחה שלי תשכח אותי, אני רוצה שהאנשים שהשפעתי עליהם פשוט יזכרו אותי כזכרון עמום ורחוק, ואז אולי זה יקרה.

וכן קשה לי!

קשה לי!

קשה לי להתמודד עם זה! קשה לי להיות לבד עכשיו, 

כל פעם שקצת קשה לי אני נכנס למקום שרק יכול לפגוע בי

קורא

מעבד

מתכווץ,

ואז אני מרגיש עוד יותר רע,

והיום גם נתקלתי בטעות בתמונה, קפאתי,

והכל ביחד...

פשוט נמאס לי.

וזהו.