כן, לקח קצת זמן אחרי הפוסט הזה
אבל רציתי לסיים את הדברים שלי ממש.
אז אחרי הסשן בעלות המדהים שביצעת בי (תרתי משמע) התעוררנו בבוקר,
באפיפות הבוקר קלטתי שהיא קמה, ואז צללתי לעוד שנת בוקר מתוקה ורק אחרי כמה דקות זינקתי בבהלה בגלל שראיתי שהיא לא שבה לנמנם.
קמתי ומצאתי אותה בפינת העבודה על המחשב, נישקתי וחיבקתי אותה ואמרתי לה בוקר טוב, כמובן ניגשתי להכין לה קפה שהיא לא ביקשה ולארוז את התיק שלה שהיא לא דרשה ממני לארוז, וכשהכל היה מוכן, והקפה הוגש לידה...
התיישבתי ליד הרגליים שלה,
חיבקתי וליטפתי,
והיא ברוב טובה מאפשרת לי ואפילו מגישה לי את הרגל,
ואני... מתמלא
מדי פעם ידה נעה בהיסח דעת ומלטפת לי את הראש
ואני... גונח מהנאה
היד שלה אפילו ירדה אל העורף שלי
ואני... מצטער שאין לי זנב לקשקש בו.
ופשוט העברתי את הזמן שם מתחת לרגליים שלה בהנאה גדולה, נרגש מהרגעים שהידיים שלה מתייחסות אליי וכששני הידיים היו נזקקות על המקלדת, ממתין בדממה לרגע שזה יחזור.
פה התחלתי להבין את ההשפעה של אותו הסשן, משהו בי נרגע למול עוצמתה... משהו בישיבה הזאת מתחת לרגליה היה נכון, אמיתי, ממלא...
הרי כמה ימים לפני כן הייתי לרגליה ולא הפסקתי להציק, הלכתי לסדר דברים, שאלתי אם להזמין סושי ולא נרגעתי מהישיבה לרגליה.
מי שמכיר אותי טוב, מכיר שיש בי מאבק תמידי, שהמח שלי תמיד מנתח פרטים באוברדרייב, ולרגעים קטנים אני מצליח להירגע.
והייתה את הפעם,
אחרי שהסעתי אותה לאן שהייתה צריכה ועמדתי בעומס בדרך לעבודה, ולא כעסתי, לא רטנתי, פשוט הייתי רגוע כי ידעתי שזה בשבילה.
משהו באותו סשן שחרר בי משהו,
והפך אותי קצת יותר מכוון אליה
קצת יותר מצליח להירגע מנוכחותה
ויותר...
שלה.