לפניכם פוסט דרמטי:
זה עדיין המאבק שלי בעצמי.
ואני לא מרגיש שהוא מתנהל טוב אם לומר את האמת.
החיים מזמנים לי עוד ועוד רגעים שבהם אנשים כלכך מדהימים מלמדים אותי שיעור, גם מבלי שירצו, ולאט לאט טפח אחרי טפח אני שם לב מה אני עושה, מה אני גורם ומה אני יוצר... ואני שונא את מה שאני רואה, שונא את מה שאני כרגע.
והתהליך הזה הוא אולי הדרך לפתרון, הסיכוי שלי להצליח שוכן מאחורי כל נהר החרא שאני צריך לעבור עם עצמי ועם התרחשות התהליך הזה אני לא מצליח לראות דברים אחרים...
ואני הולך לישון עם קצת אופטימיות.
שאולי יום יבוא ואצליח להאמין שאני באמת לוחם, ולא רק שורד.
שאולי אאמין לכל האישורים שאני מקבל מהעולם החיצון
שיום יבוא ואעיז להוציא דברים מסוימים החוצה
שיום יבוא ואעיז להפנים שאני לא לבד.
שיום יבוא ואכיר בכוחות הטמונים בי.
עד אז...
אני מצטער,
על זה שאני כלכך לא מאמין בעצמי שאני פוגע באחרים
על זה שאני מפחד כלכך מהעצמי האמיתי שאני עושה בלאגן...
על זה שאני לא מאמין שאני אהוב... וכל מה שנלווה לזה...
אז זה יגיע, אני יודע.
אני מקווה רק שאמשיך להיות ראוי לכם.
כי בסוף זה הכל טמון בי, והכוחות האלה נמצאים בי והדרך להילחם היא רק שלי ואני לא יודע אם אתם יכולים לעזור לי בכלל או שזה רק שלי...
בסוף הכל יצא מבולבל ולא מאורגן.
אבל אני אומר בגדול
אני נלחם
אני צועד במסע הזה
אני יודע שבינתיים אני מכאיב
אני סובל מזה שאני מכאיב
ותודה שאתם פה
ואני ממשיך להילחם
לא בשבילכם (מצטער מראש)
בשבילי,
בשביל האדם שאני יכול להיות.