אהובתי, לא כתבתי לך כבר כל-כך הרבה זמן, לפי הרישומים הלא כל-כך מדויקים שלי מאז 2014.
קרה כל-כך הרבה, ואני עדיין כותב לך, כותב לך כבת הזוג העתידית עלומת השם שלי, למרות שכל-כל הרבה השתנה, אולי את בכלל אהובי כי מאז גיליתי שאני יכול להימשך גם לגברים, אולי את בכלל אהוביי כי מאז גיליתי גם שאני מסוגל לחוש רגשות אהבה ליותר מאדם אחד, אז כן, כמו שאת שמה לב, קרה הרבה מאוד.
אני כותב לך כי אין לי למי לכתוב, אין לי למי להפנות את הקטע הזה ואני משום מה נזכר בדמות הזאת שיצרתי וקל לי יותר לכתוב לה...
יצאתי עכשיו מהפגישה עם הדינאמי, ואני כבר לא יודע כלום, כלום, הכל מסתחרר וכל-כך הרבה רגשות גואים בי, אני לא יודע מה עובר עליי, לא יודע מה אני מרגיש, לא יודע אם זה מעצבן אותי, או אם נעים לי לדבר איתו, לא יודע אם הרחקתי אותך בטעות מהחיים שלי או שאולי את בכלל האדם ששלחתי לו הודעה אחרון, אבל אהובתי, קשה לי עכשיו...
אני לא יודע מה לעשות מרוב שקשה לי, וכהרגלי אני בורח לבית הקפה, זה שישבתי איתך בו פעם, אני לא יודע מה תוצאות הפגישה הזאת אומרים עליי, לא יודע כלום, אני רוצה לעשות טוב כמה שיותר ולכמה שיותר אנשים, אבל במהלך המסע אלייך אני חושש שפגעתי באנשים, ואולי בכלל בך, אולי במסע אלייך בכלל גרמתי לך לבכות, אולי חיבקתי את הכרית שלי ודמיינתי אותך ואולי את תגיעי ממקום שלא ציפיתי אליו בכלל...
אני לא יודע מה קרה לי שפתאום אני כותב אלייך שוב אבל אני יודע שזה הדבר היחיד שאני יודע לעשות...
את יודעת מה עוד השתנה? לא בטוח שלהגיע אלייך זה כזה טוב, פעם הייתי כותב לך כמשוש חיי, כאדם שברגע שאחליט שאת אהובתי ושאני יכול לשבת איתך במקום שאני בו עכשיו שאוכל להראות לך את בית הקפה הכל-כך משמעותי לי, פעם חשבתי שזה יפתור הכל, חשבתי שאחרי שאהיה בזוגיות טובה אז הכל יירגע, ואת יודעת מה? זה לא יקרה ככה, אני אדם שרוט, מורכב וכאוב, והרבה דברים מושרשים אצלי ונטועים מכל מה שהיה לי בעבר, וזה שאת תופיעי ותאהבי אותי ואני אוהב אותך, זה לא יפתור הכל, גיליתי בשנים האחרונות שזה מלחמה לא פוסקת, שזה מאבק, שגם אחרי היום המרגש בו אביא לך, או לא אביא לך את כל המכתבים שכתבתי לך כשלא ידעתי עוד מי את, גם אחרי היום המרגש שאקח אותך לכמה מהמקומות שהבטחתי שאביא אותך לשם, גם אחרי הימים האלה, יהיו לנו ימים קשים, ימים שתשנאי אותי וימים שלא אוכל לראות אותך, ואני שואל את עצמי למה?
כל המטרה של ליצור אותך כדמות פיקציונית בראש שלי היה לתת לעצמי תקווה, אבל המחשבה שזו הולכת להיות מלחמה בלי פוסקת פשוט מדכאת אותי וגורמת לי לרצות להישען לתוך תנועה מהירה ולקוות שאפגוש אותך במקום אחר שכולו טוב, אגב אני לא מאמין בשום מקום אחר כזה,
אבל אני תוהה אהובתי, מי כמוך יודעת שהמח שלי לא מפסיק אף פעם, אני תוהה אם זה שווה את זה.
והפעם אני תוהה איך בכלל ממשיכים מפה...