שוב הייתי איתה ברכב..
שוב היא דיברה דברים על זה שהיא רוצה למות,
שוב כל השריטות שלה יצאו החוצה והיא דיממה מהן בצורה שהיא פשוט סיפרה סיפור אחרי סיפור של מה שקרה לה.
שוב התחושה של החוסר אונים, של לנסות למצוא אצלה בדל חיוביות אחד כדי לשחק עליו ולאט לאט להביא אותה לרגיעה.
שוב לעמוד מול אפס חיוביות... ורצון אמיתי למות.
שוב השריטות שלי מהעבר עולות...
אבל משהו בי השתנה הפעם, כעסתי, זעמתי הפעם לא הייתי רגוע וזה אולי מה שהפחיד אותי הכי הרבה, הפעם לא שלטתי בכעס שלי, ואז הושטתי יד לחנוק אותה, והיא מלמלה משהו על זה שזה לא מפחיד אותה והיא ידעה שגם אני ארצה לחנוק אותה מתישהו...
ואז משום מה מהחלון ראיתי מישהי שאני מכיר מהעבר עושה לילד שלה שק קמח, אמהות אמיתית...ישנה כזאת של הספרים.
והתעוררתי בבום.
הבנתי שזה היה רק חלום או יותר נכון, סיוט,
קמתי רועד..
בתקווה ליום יותר טוב.