המסע שלי

אני פוקח עיניים, מטושטש מאירועי ליל אמש, מתחיל לזהות צורה, מזהה את המיטה מעליי ואת הקיר לידי, נזכר שאני על המזרון והיא ישנה על המיטה, תחושה שנוסכת בי צמרמורות תמיד.

אני קם, משפשף עיניים, מתניע את היום לאט כשהמראות מהלילה הקודם מתחילים לחזור לי, על המיטה ישנות 2 הבחורות המהממות איתן ביליתי, אני מתעכב קצת על הגוף המהמם של המלכה שלי, (מודה)

אני כל-כך אוהב את הסיבוכיות הפשוטה בקשר שלנו, מצד אחד מבלבל מצד שני כל-כך הגיוני, אין בינינו מגע מיני, אין בינינו מגע כלל, והמגע שיש נוצר ביוזמתה, וקורה בעיקר בסשנים וכשהוא קורה, לא משנה אם המרפק שלה שפשף אותי או שהיד שלה מונחת על התחת הבוער שלי לאחר סט הצלפות, המגע שלה תמיד מטריף אותי, אולי כי הוא כל-כך נדיר.

את הבוקר אני מבלה בארגונים, מחזיר את כל הדברים למקומם, מסדר את השוטים בהם היא השתמשה עליי, פורק את הדברים שהיא ביקשה שאקח, מנקה את השולחן ושוטף את הכלים איתם אכלה את המאנץ' לאחר המסיבה, ואני שם לב למשהו מוזר, אני רגוע, אני לא לחוץ משום דבר, אני לא מנתח מצבי קיצון, אני לא חרד ולא תוהה אם אני רוצה להמשיך לחיות.

בזכותה.

הכאב הצורב שלה,

לעומת הנדירות של המגע שלה,

המתח שהכאב שלה עושה לי,

אל מול הרוגע שהמגע מעניק לי,

הקטנות הנעימה שאני מרגיש כשאני מחבק לה את הירך,

לעומת ההשפלה המבלבלת כשהיא מאפרת לי בפה,

ההצלפות,

ההתכווצות שלי והתנוחה שאני חוזר אליה מבלי שתבקש,

החגורה,

הקולות שהיא משמיעה שנשמעים מעל המוזיקה בדקא,

השטן,

הצריבה הנוראית שלו והקושי שלי לעמוד בסדרת הצלפות ממנו,

הכפות עץ שלה,

והShow שהיא יודעת לתת איתן

הצעקות, האנקות, האזיקים,

הברך שלה בועטת לי בביצים,

היד שלה שמלטפת לי את הגב וכמה אני עף מזה

האנשים שמסתכלים עלינו,

החיבוק שלה שמכיל את הרעש שלי,

המילים שלה "אני גאה בך", שמעיפות אותי כל-כך גבוה

אלה מעניקים לי רוגע בבוקר של אחרי, אני מסדר את הבית כמעט בריחוף, נעים לי, נדיר לי התחושות האלה, שאני לא בסטרס מסוים, וכשהיא בחיים שלי הזמנים שאני זוכה לרוגע מתרחשים לעיתים תכופות יותר.

הרגע במועדון אחרי אפטר קייר מושלם,

החברה המשותפת מסתכלת עליה,

ואז היא מסתכלת עליי,

היא רואה לי בעיניים,

היא מכירה את הנפש שלי כל-כך,

יודעת לאיזה מרחקים אלך כדי לרצות אותה,

היא מקפלת אותי על ארבע, תחת מולה ומול החברה,

היא מעניקה לחברה את הרשות,

ידיים שונות,

גלגל כאב,

ציפורניים,

הרגע שאני לא באמת יודע מי נוגעת בי כרגע,

ואין ברגע זה שום בהלה, אני בוטח בה בעיניים עצומות.

התחושה הטובה, של ההענקה הזאת,

התחושה שהיא מכירה אותי כל-כך טוב,

יודעת בדיוק את הגבולות שלי,

והיא העניקה את הרשות למישהי אחרת להכאיב לי, וואו,

תחושה מטריפה ומערפלת, עוד פעם ראשונה בחסותה.

הסידורים נגמרו, אני מוצא את עצמי על הספה, הבנות עוד לא התעוררו, מחפש תעסוקה, חושב לפתוח רשת חברתית אחת, מוותר, חושב להיכנס לצ'אט של הכלוב, מוותר, עיני נחות על ספר, ואני לוקח אותו נשכב על הספה ומתמכר לסיפור, הרבה זמן זה לא קרה, שאני מספיק מאוזן כדי לפתוח ספר וליהנות ממנו, תחושת הרוגע עוטפת אותי ואני פשוט נרדם לשינה מתוקה, שינה שכמותה לא חוויתי יותר מדי זמן.

מחשבות מפליגות

דאנג'ן,

עברנו מועדון,

מוציא לה את הנרות,

אני במיקום מרכזי, כולם מסתכלים,

הנרות דולקים,

הספאנקים מחממים,

ההצלפות מכווצות,

המגע המטריף שלה משחרר,

אני צף,

מטח ראשון של שעווה שולח אותי לסדרת רעידות,

ההצלפות מטיסות חתיכות שעווה יבשה לכל עבר,

אני נכנס לספייס,

מכור למגע שלה,

השעווה גורמת לי לצווח,

המגע שלה מעגן אותי למציאות,

היא מתמרנת לי את הגוף,

היא שולטת לי בנפש,

עוד שעווה עליי ואני נאנק בצווחה משחררת,

הקולות נבלעים במוזיקה מסביב,

מאחורה אני רואה אנשים צופים בנו,

האפטר קייר, הישיבה לצידה, הליטוף הקטן,

שאחריו הגיע עוד אתגר אותו עברתי רק בזכותה,

אולי לא היה נראה כך כלפי חוץ,

אבל בפנים ניצחתי עוד מאבק בזכותה.

אני מנומנם, רגוע, יודע להעריך את הרגע הזה, לאחר כמה שעות אני שומע אותה קמה, אני כבר יודע להעניק לה בוקר ראוי למעמדה, היא חולפת לשירותים, אני שואל "קפה?"  היא עונה "קפה" ואני קם בהתרגשות להכין לה.

תודה לך, על הכל.