המסע שלי

כאפה

לפני כמה ימים חטפתי כאפה,
כזאת שלא חוטפים באמצע יום רגיל, מסוגי הכאפות שחוטפים ברגעים מיוחדים, בחגים כשאתה עושה חשבון נפש, בטקס סיום מסגרת מסוימת כשדמעה נוצצת בעיניך.
אבל אצלי זה היה ביום רגיל, באמצע יום עבודה, סתם ככה, אולי כי לידך אין יום רגיל.
הכאפה שחטפתי זה הבנה של כמה התקדמתי.
וגם את הכאפה הזאת את הבאת לי, העלית תמונה לפני ואחרי.

ה"לפני" הייתה אחת מ5 התמונות היחידות שאני מראה כלפי חוץ שלי, צולמה במונטנגרו, ואני אוהב את התמונה הזאת מאוד, ועדיין היא מייצגת תקופה קצת אחרת מבחינתי, ה"אחרי" תמונה שהכרחת אותי לצלם, אחרי השינוי הפיזי שהעברת אותי.
ניגשתי את השינוי הפיזי עם פחד וקושי אמיתי אבל הכנת אותי לזה טוב טוב.
ירדתי לרגלייך בפעם הראשונה כמעט במקרה כמה שעות לאחר שהסתיים אצלי משהו בחיים, פחדתי שאתחיל להתדרדר אבל המעשים שלך ייצבו אותי, חתכת אותי וכמו מן הפצעים המון רגש וזוהמה יצאו החוצה, בכיתי בשירותים אחרי כשחיבקת אותי ושחררתי גל של רגשות וכבר באותה נסיעה הביתה, הפעם הראשונה שזכיתי להסיע אותך, חוויתי שחרור ואופוריה, משם זה רק הלך והתגבר והתעצם.

אחרי שעצרת נפילה פוטנציאלית, התחלת להעלות אותי, עם כל מבט מפחיד, וכל רגע בו תיקנת לי את ההתנהגות, כל אילוף קטן, וכל הצלפה חדרת לי עמוק לנפש, עוררת בי מקומות של התמסרות שלא הכרתי, התמסרות עמוקה, כנה שקטה ועוצמתית, הרגשת שפלות ממכרת אבל גם כבוד הדדי, החברות בינינו התחזקה ועלתה, וכך גם אני התחזקתי ועליתי.
הרמת לי את הביטחון העצמי בזה שהורדת אותי על ארבע במועדונים.
הסתכלת על השדים שלי בעיניים ואמרת להם "לכו" ובכזאת פשטות חלקם נעלמו.
כל פעם שחשבתי שאני נשבר מהכאב שלך בנית לי משהו בנפש.
האמת בי שאני מסוגל לאתגרים ועמדתי בהם פעם אחר פעם.
הבאת לי כוס עם אלכוהול ואמרת לי "שתה" ואחרי שהתפרקתי פשוט שתיתי.
העזתי לרקוד, בהתחלה עם עזרה ואז זה פשוט פרץ ממני.
מחסום אחרי מחסום עברתי בזכות חוסר הויתור שלך והדרישות הבלתי מתפשרות שלך.
עוררת בי מקומות של ביטחון כל-כך גדולים ועזרת לי לשחרר אנרגיה דומיננטית שהייתה בי תמיד.

ואחרי שהכרת אותי כבר וידעת בדיוק על מה ללחוץ ומתי, עברת לחיצוני שלי, לא שאלת, דרשת, לא התפשרת אבל התאמת, ואני פעם אחרי פעם הורדתי ראש בהכנעה ואמרתי כן, ואז לבשתי את הבגדים בפעם הראשונה, הסתכלתי על עצמי במראה, והרגשתי טוב, הסתכלתי על התספורת שיצאה לי והרגשתי יפה, אולי בפעם הראשונה מזה שנים, ואז העלית תמונה, ואמרת שאת גאה בי והצגת לפני ואחרי, ודווקא התמונה הזאת של ה"לפני" שאהבתי אותה, והיא בסדר יחסית מציגה לי כמה שינוי עשיתי בזמן הכה קצר שאני מכיר אותך, לאן עזרת לי להגיע, וכמעט דמעתי, ולא רק בגלל שכתבת לי שאת גאה בי וזה הדבר שהכי נעים לי שאת אומרת, אלא בגלל שהפעם במראה שהצבת לי אני רואה את השינוי בעצמי.

זו רק ההתחלה, ואני מרגיש צורך כבר לומר לך אלפי תודות,
הצורך להודות לך ולהסביר כמה השתנה מותיר אותי חסר מילים, וזה מאוד קשה לגרום לי לשתוק (את פשוט אומרת "שתוק" אבל לאחרים זה קשה) גם את הפוסט הזה היה קשה לכתוב כי מילים יגמדו את התחושות,
תודה לך מלכתי, על אינספור דברים,
אבל בעיקר בעיקר,

תודה שזכיתי בכבוד להיות שלך.