המסע שלי

הרבה פעמים בתרבות ה-הוליוודית-דיגיטלית שלנו המושג של הפעם האחרונה עולה,

הנשיקה האחרונה,

החיבוק האחרון,

הסקס האחרון,

או מה שזה לא יהיה.

הרבה פעמים זה נאמר בערגה, בצורה של "אם הייתי יודע שזה היה החיבוק האחרון שלנו הייתי עושה ככה" או "אם הייתי יודעת שזאת הנשיקה האחרונה שלי איתו..." וכ'ו.

אז אני פה כדי לתת כאפה ולומר, זה לא כזה קל לדעת.

זה ממש לא קל לדעת.

ברגע שנפל האסימון שזה אכן קורה, שגם ניסיון ההצלה הזה לוקה בחסר, הובן אצלי שזאת הפעם האחרונה, עם כל הכאב והאהבה, זאת תהיה הפעם האחרונה, כי זה פשוט מה שזה, כי אלה החיים שלנו, כי זה האופי שלנו, ואז זה הגיע.

הערסול האחרון...

היא מזהה שאני מתפרץ וליבה החם יודע איך להרגיע אותי, והיא מושכת ספק דוחפת את ראשי לחיקה, הראש נח על הרגליים שלה,

הגוף מיד נרגע, חום גופה המוכר, הריח המשכר, התחושה הנעימה כל-כך, ומיד לאחר מכן הלב מפרפר ומבין שזאת הפעם האחרונה, היד שמלטפת את הירך מתחילה לרעוד, הדמעות עולות, והבכי זולג החוצה פשוט, פעם אחרונה.

פעם אחרונה עם התחושה הזאת, והגוף כבר לא באמת רגוע, הוא נלחם בעצמו, משהו רוצה להמשיך את זה, עד אינסוף, משהו רוצה שזה ייגמר כבר, ומשהו רוצה פשוט שהכל ייפסק, למות שם כשראשי מונח על חיקה, העיקר שלא להפסיק.

חיבוק הרגליים האחרון...

היא אומרת לי לשבת על מדרגות, ואני מתיישב, נפשי מורגלת בציות אליה.

והיא מתקרבת, וכמו באוטומט אני מחבק לה את הרגליים, עושה את מה שאני רגיל

את הדבר העיקרי שהרגיע אותי בחודשים שחלפו,

ושוב, הידיים שמונחות על הרגליים הכל-כך סקסיות מתחילות לרעוד,

הנפש צועקת שזה לא הוגן,

גופי נרפה, ואפילו נדלק שוב כמו שהוא רגיל מהרגליים שלה

תחושת הסוף משתלטת,

הידיים מלטפות, אוח המגע כל-כך נעים,

אבל זה צריך להיגמר,

וכל דרך מפה לא הוגנת,

כל דרך מפה תכאב,

ואף אחד לא רוצה שזה ייפסק, לא רוצה שהגופים יתרחקו.

המבט האחרון....

אף אחד לא רוצה להתרחק,

המח מעלה זכרונות טובים,

ואנחנו רק רוצים שזה יימשך,

אני רועד,

קפוא באמצע הרחוב,

אבל לא, זה צריך להיפסק,

והמבט שלה,

המבט הכל-כך חודר ונעים ומקפיא ומחמם ומפחיד ומרגיע,

מתרחק...

ועוד משהו מבפנים נשבר,

ואולי לא יהיה ניתן להרכיבו לעולם שוב.

אז אני רק פה כדי לומר שלדעת שזו הפעם האחרונה,

לא קל...