זה הכל כבר כרגיל
הכרוניקה ידועה מראש
הסיבות ישתנו
השחקנים ישתנו
היא תמיד תהיה מעורבת
לפחות מאז שהיא ריסקה לי את הלב...
אני אזכר, אני אראה,
היא תהיה נוכחת
אני ארגיש רגשות
אני ארגיש את החור הענק בלב
אני אבכה
הדמעות יצאו בלי שליטה
אני אושיט יד לעזרה
ינסו לעזור לי כמו שהם יודעים
אבל לי...
לי זה לא יהיה מספיק
ואז הם ירגישו שזה נגמר, והם ישנו נושא
הם ישלחו 2 הודעות אחת אחרי השנייה
האחת שואלת אותי איך אני
והשנייה מיד חוזרת לנושא שלהם
ואני...
שחידדתי את יכולת לראות את הדפוסים האלה אצל אנשים
אני
שתמיד הייתי אולטרא רגיש לדברים האלה
אני
שעבדתי מאות שעות כדי לזהות מתי מישהו לא עונה על שאלה קשה
אני שם לב
ששוב קיבלתי את הקצה הקצר של המקל
שוב אין מקום לרגשות שלי
ונמאס לי
ואז אתם תגידו 'לא כולם יכולים' אתם צודקים. אבל...
ואז אתם תגידו 'לא תמיד אני במצב' אתם צודקים. אבל...
ואז אתם תגידו 'אתה ממש רגיש' אתם צודקים אבל...
אבל אני נשארתי בלי
כמו תמיד, אחרי שעשיתי הכל כדי שיהיה לאחרים מספיק, אחרי שנתתי יותר משקיבלתי.
אבל זה העניין, אני הבעיה.
אני זה שלא מצליח לראות את זה שלפעמים יש ולפעמים אין. אני זה שמיד מפרש קצת פחות חוסר הכלה בחוסר ערך. מיד כשאין הכלה אני נזרק לדפוס הילדותי של לומר 'זה בגלל שאני לא מספיק' אני יורה את החץ השני השלישי הרביעי והחמישי
ואת החצים האלה אני יורה כלכך טוב שכולם פוגעים לי בסימנים החיוניים... אז ברור שזה כואב
והכרוניקה ממשיכה
אני נסגר, מבין שאני צריך לגונן על עצמי, מתרחק מנסה לנשום, לאגור כוחות, ואז מהצד נפגעים ממני, אני נעלם.
זה אני ודפוסי ההתקשרות החרדתיים שלי
זה אני והחוסר ערך העמוק שלי שנוגע בכל דבר
זה אני שלא מתרגל מספיק מיינדפולנס
זה אני שלא יודע להיות הבית של עצמו
זה אני שלא מצליח לומר 'לפעמים יש ולפעמים אין'
זה אני שלא מצליח להשתיק את הקול שאומר
'אהא... ידעתי! אתה באמת לא ראוי בדיוק כמו שחשבנו'
זה אני
ואני עובד על זה
אני מפלס את דרכי
אני מנסה
אבל עד אז...
פאק כמה שזה כואב