אתמול היה לי יום נוראי.
מהימים האלה שאני יודעת שיהיו לא טובים, אבל אף פעם לא יודעת מאיפה זה יבוא לי.
אחד מאלו שעובדים איתי עבר את הגבול והביא לי את הסעיף.
כל כך התעצבנתי שלא הייתי מסוגלת לדבר איתו מבלי לאבד את שלוותי לחלוטין.
ההתנהגות שלו הייתה ילדותית ובלתי נסבלת, גובלת באינפנטיליות ובהחלט מזכה אותו במועמדות ל"טוני".
לא באמת חשוב מה הוא אמר, אלא רק העובדה שהוא נגע בנקודה רגישה ואישית לי, מה שאומר שזה הסתובב לו בראש זמן מה.
אני מודה, הוא גרם לי לבכות. התקופה האחרונה הייתה כ"כ קשה שאני עדיין לא מאמינה שעשיתי את זה.
שגם עבדתי, גם סיימתי את התיזה (ואפילו כתבתי יותר מהמינימום ההכרחי), גם טיפלתי בכל הביקור הרשמי שהיה בסין, גם השחלתי מניקור ופדיקור, גם הצלחתי להבין שהגיע הזמן לסיים את "מערכת היחסים" המסטיק שהייתה מבצבצת מדי פעם בחיים שלי וגם לא להתמוטט תוך כדי.
והנה, אחרי כל זה, בא הבהמה הזה ותקע לי סיכה בבלון.
אמרתי לחברה היום שזה לא כיף להיות חכמה ולא צודקת.
הרי ברור שהייתי יכולה לחוות את דעתי על חוסר הפרופורציות של התגובה שלו, על התהלכותו במשרד תוך נפנוף ידיים והתפלאות שאינני מוכנה לקבל פתק שרשום עליו "לישים" ולהתעקש שיכתוב מה זה.
אבל בחרתי שלא להעליב אותו ולא לרדת עליו אלא להגיב בזה שאין לו זכות להעלות את הנקודה שהעלה, את ההשוואה שעשה.
אמרתי לו שייצא מהמשרד ושאני לא רוצה לשמוע אותו.
ואז הוא יצא ואני פרצתי לי בבכי.
כל הלחץ של התקופה האחרונה יצא החוצה.
אחרי זה נרגעתי לי.
והכי מצחיק שמה שחשבתי עליו זה שיש לפחות שני אנשים שאני יכולה להרים אליהם טלפון והם יעשו ממנו עיסה כי אני ביקשתי.
הם וכמובן אמא שלי, שהיא גבר שבגברים בדברים האלה.
נ.ב. נראה אותכם, מה זה "לישים"?
