שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

אדומה

נקודת מבט מתכווננת
לפני 8 שנים. 14 בספטמבר 2015 בשעה 21:08

כשאת מנסה להתפשר על מנת למצוא בן זוג, ואת באמת מנסה, בבקשה תזכרי שהגברים האלה, אלה ששולחים לך את הפייסבוק שלהם ישר, או אלה שכותבים ש"נזרום... או שלא", הם לא מה שאת מחפשת. 

גם אם תגיבי, תתפסי את עניינם, תיפגשי איתם יותר מפעם אחת, הם עדיין לא יהיו מה שיעשה לך טוב. 

להתפשר על תת גבר כזה, זה כמו לבלוע צנון בשלמותו, אחרי שחפרת אותו מהאדמה, עם השורשים והלכלוך. זה בעצם, אם ממש מנתחים את זה, לא התפשרות כלל ועיקר, זה ויתור על היותך יצור בעל יכולת מחשבה. כי כשאת מעלה בדעתך אולי לענות, להבהיר ועוד כל מיני פעולות סיזיפיות, את לא רוצה להפעיל את הראש, אשר אומר "ממש לא, כבר עדיף יום בחוף הים, ללא שמשייה ויכולת להתקלח אחר כך. עד כדי כך לא".*

הלב מנסה להגיד שאולי זה רק מרגיש שהגבר דביל, עצלן וגומר מהר. אולי במציאות הוא בכלל לא גומר. אין לדעת. תנסי. הכי גרוע, לא יעבוד. 

אז נמאס לי. וכמו שבכלוב פרופיל ריק = פרופיל שקוף, גם באתר ההיכרויות החביב הכנסתי עוד כלי ניפוי. אם הגבר לא טורח לכתוב על עצמו, אם גם כשאני כותבת, בנימוס, שיכתוב על עצמו והוא כותב בדיוק אותו דבר פשוט בשורה אחת במקום שורה תחת שורה, אז וואלה לא זורמת וגם לא צפה. 

אני רוצה גבר שאוהב את עצמו מספיק ומכבד את עצמו במידה לא מעטה. גבר שמשתעמם מהבנאלי. גבר שמתאכזב מאשה קלה להשגה. 

ואם אפשר: קירח, שחום, עם חיוך וטוב עם הידיים. 

ואם כבר מדברים אז גם נעים, רגוע ואינטליגנט, כי אם הוא בלוק בטון אפרורי, אין לי פטיש שהולך עם זה. 

*אני שונאת חול. מכל הלב. זה לא רומנטי, זה מעיק מציק ומחניק. 

לפני 8 שנים. 17 באוגוסט 2015 בשעה 22:50

זה קצר רק כי אני רוצה ללכת לישון, לא כי אין לי מה להגיד.

אז היה יום הולדת, והיה חביב, הבטחה לעצמי- להשתפר ביום הולדת הבא, האמצעים- תכנון מראש ברמה צבאית אולטרה רצינית, עם רובריקות לסימון וזה.

נפרדתי מההוא, יצאתי עם אחר, נפרדתי ממנו ועכשיו אני יוצאת עם אחר אחר. נראה מה יהיה, אני מעט מותשת מלנסות לעקוב אחרי מצבי הרוח שלכם גברים, מה נסגר איתכם? חבורת כוסיות ששכחו את הגבריות בבית ולא יודעים מה לעשות עם עצמם במצב שמצריך שימוש דחוף ומיידי. אם אני יותר גבר ממך בסיטואציה, אתה בבעיה. לפחות שנהיה באותה הרמה...

ראיתי עכשיו את "אסון מהלך", סרט מצחיק, לא מגזים, ועם הרבה הומור עצמי. כמו שאני אוהבת.

 

שאלה לעצמי: אם את רוצה את שרירי הידיים האלה, למה את לא עובדת על זה? הרי זה נטו את מול עצמך מול טרייסי אנדרסון. חם, אני יודעת, אבל את רוצה את זה כבר הרבה שנים, אז יאללה. חודשיים של עבודה מאומצת, שאחרי שבועיים לא תרגיש כמו מאמץ. את רוצה שהדור הבא שלך יהיה בקטע של ספורט, אז אולי את תהיי בקטע של ספורט???

ליאור שליין הזה מצחיק. אני אוהבת אותו. למרות שהוא ג'ינג'י.

התחלתי לתהות האם אני רוצה לכתוב ולנסות להפוך את זה למשהו פורה. בינתיים אני בהתחלה.

 

לגבי עבודה, כנראה שאלך לעצמאות, נראה אם אתחרט על זה. כנראה שלא, אבל בטוח שאתחרט אם לא אנסה.

 

צינית אאוט.

 

אה, ואני לא רוצה להתחתן. לא רוצה, לא רוצה ולא רוצה. מה רע בקצת ידועים בציבור? ואם פעם זה היה משהו שהייתי לוחשת, היום אני כבר דורשת. עם נקודה בסיום המשפט. אינני מעוניינת לעבור דרך הרבנות בשום צורה. ואני לא מתה על לבן, זה תמיד מתלכלך. אני רוצה מערכת יחסים מחייבת, הדדית וכל זה. פשוט לא רוצה כתובה, לא מעוניינת בהחפצה ואל תגיד לי מה לעשות, אלא אם אתה מתכוון ל"מה לעשות? תגידי לי מה את צריכה שאעשה."

 

וכן, השתניתי. עכשיו הרבה יותר ציני להיות אני.

לפני 8 שנים. 20 ביוני 2015 בשעה 12:50

אז רצתי.

בעצם הלכתי חלק נכבד מהדרך. ועדיין, אספתי בגבורה את המדליה שכולם מקבלים בסוף המסלול.

2 הק"מ הראשונים ושני האחרונים היו לי הכי קשים.

נתפס לי שריר אחרי הקילומטר הראשון ולקח עוד קילומטר עד שהוא השתחרר והחל מהקילומטר השישי זה כבר היה נסבל.

מה שכן, זו לא הייתה ריצה יפה כמו המרתון. בין היתר המסלול לא עבר בעיר העתיקה והיה די חד גוני.

מין ריצת חובבים כזו. המרתון היה רציני.

 

אין לי כל כך כח לספר על זה בפרטים, אבל אחרי זה היה לי דייט שלישי עם בחור. והיה פשוט אסון. התברר שבדייט השני הוא קיבל את הרושם שאני גולד דיגרית שחומדת את כרטיס האינטל שלו. זה תפס אותי בהפתעה כי אני מאוד רחוקה מלהיות מקוטלגת כרודפת בצע, ושאר הערב פשוט סבב סביב זה, כולל התשובה שלו לשאלה האם הוא היה מעיר לחבר שלו כמו שהוא בחר להעיר לי על זה, שהייתה: נשים לא מבינות איך זה בין גברים, אנחנו מתקשרים אחרת. בואו נגיד שאחרי זה, באמת שלא היה לאן לרדת.

ואיך הוא בחר להעביר לי את המסר? בזה שאחרי הריצה קבענו במסעדה, אליה הוא לא הסכים להיכנס אחרי שכבר ישבתי בפנים ואז הוא אמר שטוב נו, הוא יסתכל עליי אוכלת והוא מקווה שיש לי איך לשלם על זה, כי הרי רצתי אז כנראה שלא לקחתי איתי כסף.

דרכינו נפרדו, לקחים נלמדו.

 

לא יאומן איזה יצורים יש בעולם הדייטינג. איפה הבחור הקירח והשחום שלי? ושלא יהיה מתנשא, זה ממש לא יעבור אצלי טוב.

לפני 8 שנים. 17 ביוני 2015 בשעה 20:55

1.

היום התקשרו אלינו לבית וניסו לעשות תרגיל נבזי ומלוכלך שהשתבש לבני זונות תוך חצי דקה.

בסביבות 14:00 צלצל הטלפון בבית והפריע לשנ"צ שלי ושל אמי, בהתאמה. על הקו היה "עורך דין" אולג שקר-כלשהו ששאל אם היא כך וכך והאם יש לה בת. מכיוון שלאמא שלי יש אינסטינקטים של צ'יטה היא ישר קלטה במה מדובר ושאלה למה הוא מתקשר. הוא אמר לה שלבת שלה קרתה תאונה והיא כרגע בבית חולים במצב קריטי. אמא שלי ביקשה טלפון לחזור אליו. ואני, בטפשותי (וגם כי לא שמעתי את תוכן השיחה אלא רק את המלים "הבת שלי איפה") אמרתי לה "אני כאן, מה העניין?" ואולג החביב הבין שמאיתנו לא תגיע היאכטה הבאה שלו וניתק. מספר הטלפון שממנו התקשר (כפי שמופיע בשיחה המזוהה) הינו: 03706451789. לא ניתן להשלים את השיחה למספר הזה.

מדובר בטריק מאוד מאוד ידוע, שדובר והוזהר עליו רבות, של ניסיון להוציא מאנשים כסף דרך זריקתם לסיטואציה שבה הם חושבים שמשהו קרה לקרוב משפחתם והוא זקוק לניתוח דחוף שהרופאים מסרבים לעשות אלא אם יועבר תשלום מיידי. למזלי הייתי בבית ואמא שלי מודעת לתרמית הזו, אבל כמובן שיש הרבה אנשים שלא נתקלו בעניין ולא שמעו עליו וכמובן שנופלים בפח. במשטרה אמרו שאנחנו יכולות להגיע להגיש תלונה אם אנחנו רוצות ואני מתלבטת האם לעשות זאת או שיהיה זה בזבוז זמן. בכל מקרה, זו אחת הדרכים שלי להעביר את המסר הלאה. האדם הזה ידע את שמה המלא של אמי, אולם לפי הבנתה הוא לא היה בטוח שיש לה בת והיא לא אישרה לו את זה. אינני יודעת איך מודיעים למישהו שהילד שלו בבית חולים, אבל אני מסופקת שזה נעשה כך ועוד על ידי עורך דין.

 

2.

אני לא מסתירה שאני באתר היכרויות. זה נח לי, ונח להרבה אנשים, להכיר בני זוג פוטנציאליים. בעבר הקרוב הייתה לי שיחה שמהר מאוד סטתה משיחה תקנית בין גבר לאשה שמעוניינים להכיר ואני קודם כל עדיין עצבנית על הגישה של הגבר בן ה- 40 ודבר שני מקווה שמישהי שתהיה באותה סיטואציה לא תרגיש לא נעים להעיף אותו חזרה לתוך האמ-אמא שלו.

הבחור נראה נחמד על הנייר, גר בחיפה, בן 40. הוא כתב לי באתר וצירף את הפייסבוק שלו כאמצעי ליצירת קשר. הוספתי אותו לחברים, וכתבתי לו במסנג'ר של הפייסבוק. אני דיירת חוזרת בכל ענייני פייסבוק וזו הייתה הפעם הראשונה שהתכתבתי עם מישהו פוטנציאלי ולא עם חברים.

התחיל הא ודא, הוא בדיוק יצא מהמקלחת חיחי והוא רוצה לשים מגבת וזה. סבבה, זרמתי. התחלנו להתכתב (בלבד. בשום שלב לא הופעלה תקשורת אחרת), הוא שאל שאלות לפה ולשם וסיפר שהיו לו שתי פאדיחות עם ענייני מצלמה פתוחה, פעם אחת הוא שכח שהמצלמה פתוחה בסקייפ ויצא עירום מהמקלחת תוך כדי שהיה לו שומר מסך ופעם שנייה הוא הפסיד בהתערבות לידידה על משהו של כדורגל והעונש היה מופע חשפנות מול המצלמה ואחרי שהוא סיים הוא גילה חהחה שגם החברות שלה הסתכלו. צחקנו על זה שמעניין איפה הן היו דוחפות לו שטרות וזה. ואז הבחור הציע שגם הוא ואני נתערב. נבחר דרך טוטו שתי קבוצות כדורגל, אני אבחר אחת מהן והוא ייקח את השנייה והמפסיד/ה שולח/ת למנצח/ת תמונה בבגדים תחתונים (כמובן ללא פנים חיחי) או אם מרגישים ממש שובבים אז בלי בגדים.

וואלה, לא צחקתי. א"ב של תקשורת באינטרנט זה לא לשלוח את התמונות שלך כשאת לא לבושה או לבושה חלקית. תמונה שנשלחת באינטרנט ומתפרסמת זה לא משהו שניתן אי פעם, באמת, עד הסוף, להחזיר לאחור. אבל זה ללא פנים אמר הבחור הזורם והנורמטיבי. זה שיש לו את הפייסבוק שלי ובקלות אפשר לחבר בין הפרופיל לפנים, זה כמובן לא חשוב בכלל כי הוא הרי לא כזה!

מעבר לזה, מה זאת ההתערבות המפגרת הזו? איפה האתגר? מה מעניין אותי כדורגל בכלל? זה שאתה אוהד זה על הכיפאק, אבל זה לא יגרום לי שום הנאה לדעת שקבוצה ש"בחרתי" ניצחה כי על ה*בליפ* שלי. בשבילי, ויש מצב שזו אני וכל זה, התערבות מעניינת זה משהו ששני הצדדים חולקים, שמגיעה עם קונטקסט כלשהו שמוסכם על ידי שני הצדדים. מעבר לזה, אני מתערבת רק כשאני יודעת שאני לוקחת את הקופה, אחרת זה לא עושה לי את זה. בין ההתערבויות האחרונות: איך אומרים suites, הפרס: ארוחת בוקר; והאם משהו שאמרו שיסתיים בשעה 20:30 אכן יסתיים בשעה הזו, הפרס: דרינק. היה טעים. ומרווה.

התגובה הנחרצת שלי די הפתיעה את הבחור, שכינה אותי "כבדה", "חסרת חוש הומור" ו"מקשיבה רק לעצמי". כמובן שהוא הועף מהפייסבוק שלי ונחסם באתר ההיכרויות. ואני אומרת, למה מי אתה, חתיכת חרוב מתנפנף ברוח, שתגיד לי מה לעשות עם הגוף שלי??? (אני מבינה שאני כותבת באתר של שליטה, אבל זה באמת לא מגיע מהמקום הזה אלא ממקום של רצון להכיר בן זוג, באתר היכרויות ונילי, כשבמפורש כתוב בפרופיל שלי שאני מחפשת קשר לטווח ארוך וחשוב לי שלב ההיכרות לפני השלב הפיזי. בקיצור, בחורה טובה...) אני כבדה כי אני לא מעוניינת לשלוח תמונה של הגוף שלי לאדם זר שאינני מכירה? אז וואלה, אני כנראה כל כך כבדה שאני מושכת כמה ירחים אחריי. ולכתוב שאני חסרת הומור? הומור הקקי פיפי שהפגנת באמת שם אותי במצב של חוסר הומור, אולי כי אני לא יורדת... (זה מה שקורה כשאמא צוחקת מכל בדיחה של הבן שלה, אין סינון). ואכן הקשבתי לעצמי בצורה מוחלטת כי אתה חי בסרט פורנו רך והפסדת זוג דאבל די מהממים. מה שכן, הם מיועדים למישהו שיעבוד קשה בשביל הפריבילגיה לתת להם תשומת לב.

לסיכום, המסר הוא אותו המסר: לעצור ולחשוב לפני שעושים משהו נמהר שלא ניתן להחזיר לאחור. זה שמישהו אומר/ מציע לנו משהו, לא עושה את זה לדבר נכון באופן אוטומטי. תמיד אפשר להגיד לא ותמיד אפשר לפקפק. תוודאי שהוא שווה אותך בין אם את נשלטת או שולטת, לפני שאת בוחרת להתמסר, בין אם וירטואלית או מעשית. וזה בטוח לא משהו שניתן להוכיח משיחה של 6 דקות.

 

נ.ב. אם מישהו יכול לכתוב לי איך מתבצעת הודעה על נפגע מתאונה, אני אשמח להשכיל.

לפני 8 שנים. 3 ביוני 2015 בשעה 21:57

אני לקראת סוף השבעה השני שלי ועולות בי תהיות.

למי בעצם מיועד השבעה הזה? למשפחה המתאבלת או למנחמים שמגיעים לנחם, להרגיש את הכסאות, להשוות עיצובי פנים ולנשנש בורקס?

שלא תטעו, יש גם 500 סוגי עוגיות, פירות העונה ושתייה קלה שבזמנים רגילים לא הייתה מתגלגלת לבית דודתי.

 

"התמזל" התזמון ואנו יושבים "רק" שישה ימים, ובהתחשב בזה שקברו אותה ביום ראשון ממש אבל ממש לפני השקיעה, היום הראשון היה רק ערב ומכיוון ששבת לא נכנסת לחישוב, אז בעצם נשב כחמישה ימים (שישי יום קצר, גם כשמדובר בשבעה, איזו דת יעילה אנחנו איזו). המשפחה שלנו מצאה את עצמה תקועה בבית אחד, שאסור לצאת ממנו, לעיני כולם, חשופה לביקורים צפויים/ בלתי צפויים של כל מיני אנשים שלרוב מכיר אותם רק אחד מבני המשפחה ואז מראים תמונות, מנשנשים, נאנחים, שותקים, האורח לרגע עוזב ואנו שוב רק עם עצמינו.

מכיוון שמדובר בדודתי, אני לא יושבת איתם, אלא מגיעה כל יום לכמה שעות. היושבים כבר הספיקו לריב אחד עם השני, להתלונן על לפחות אחד מהם בפני האחר ולהתלחשש על זה ש"ככה לא מתנהגים, שבעה או לא שבעה". ההרגשה היא כאילו תקעו בבית אחד קטן בני משפחה שמתראים בעיקר בחגים ולחצו על כפתור הניסוי ההתנהגותי. אסור לצאת (למרות שבשבעה שלי יצאתי לאוויר ההרים לפחות פעם ביום, אבל בהתחשב בזה שעל מנת להגיע ללוויה טסתי חצי עולם, הייתי יחסית מאופקת ולא הגבתי במלוא סלידתי ממנהגים נהוגים כאלו ואחרים), אסור לבשל, אסור לנקות, אסור להחליף את החולצה הקרועה (לפי הבנתי). המוות שולף את בני המשפחה מהשגרה שלהם אבל במקום לזרוק אותם לתוך ההתמודדות, משאיר אותם באמצע, בין החיים שממשיכים לבין הנפטר שמפסיק לקחת בהם חלק.

העניין הוא שהשבעה הוא מין באפר זון כזה בין המוות לבין ההתמודדות איתו. כי הרי בזמן השבעה לא מרגישים שהאדם איננו. ההרגשה שלנו היא שדודה שלי איפשהו שם, באחד החדרים, או במטבח והיא פשוט לא בטווח ראייה. למרות שהמוות שלה היה צפוי, למרות שהיינו שם כשהיא נפטרה ונכחנו בלוויה, אנו לא מצליחים להפנים שהיא איננה. היא נוכחת איתנו, היא מורגשת בבית. רק אחרי שכולם ילכו, וכל אחד יחזור לפינה שלו, רק אז נתחיל לאט לאט להבין שהיא איננה. שאי אפשר להשוות איתה מתכון, להיזכר באיזה משהו שסבתא הייתה אומרת, לא להסכים איתה על משהו. כרגע היא לא מתה, היא שם, היא חלק מהבית.

לעיתים בנות דודותיי מוצאות את עצמן מנחמות את המנחמים. האבסורד האולטימטיבי. אנשים בוכים יותר מאיתנו, וזה גורם לנו להרגיש אשמים. אבל מה לעשות, אין בכי לפי הזמנה בבית הסובייטי שלנו, איננו מתאבלים מקצועיים. הוא יופיע כשירגיש מוכן. אנו מתנהלים משעה לשעה, מבוקר לערב ומחכים שזה ייגמר, שזה אירוני, כי אז יתחיל החלק הקשה.

לפי ניסיוני, הייתי מעדיפה ארבעה על פני שבעה. ארבעה ימים וקמים. חוסר המעש הזה קשה בעיקר מפני שעבודה ושגרת חיים עוזרים מאוד במצב שבו קרה משהו קיצוני ואת מנסה לא לשקוע. ואם יש עבודה ודברים לעשות, זה מחזיק אותך כמו רפסודה קטנה, מצליחים להחזיק את הראש מעל המים, מדי פעם מחליקים אבל אז מישהו צריך משהו וחוזרים לצוף. עד שלאט לאט מצליחים להתיישב על הרפסודה, חוזרים לראות אחרים בתור אנשים ולא בתור דמויות חדגוניות שמסתובבות סביבך ונראות לך תלושות מהמציאות, למרות שאת זו שתלושה.

חלק מההתמודדות שלי עם מות אבי היה להוציא עצבים על עמית לעבודה שעבר את אותו הדבר כשנה לפניי. עשיתי לו את המוות, כי ידעתי שהוא יספוג. איתו לא הייתי חייבת להיראות שפויה, כי הוא בעצמו היה דפוק. הכאבתי לו ודחפתי אותו וכעסתי עליו. וזה מה שאני מאחלת למי שאיבדה דמות בסיסית בחייה, מישהו שאפשר להוציא עליו את התסכול והעצבים ולא לחשוב מה יוצא לך מהפה. אז אולי יש פה נשלטים, אבל מעטים עד לא קיימים אלו שיודעים לספוג באמת, מהלב, וגם כשכואב להם מאוד וסף הכאב שלהם רועד, זה כאב טוב כי הם לוקחים אליהם חלק מהכאבים שלנו.

לפני 8 שנים. 30 במאי 2015 בשעה 20:32

אהבתי את הקטע הזה של הפנייה בלשון נקבה בכלוב. זה נחמד שיש התאמה למי שאני ואיך שאני מגדירה את עצמי. מכיוון שנולדתי נקבה ואני אכן מרגישה אשה, אין לי את הדיסוננס הזה שיש לחלק מהאנשים עם עצמם. להיות תקוע בגוף שלא מגדיר את האני הפנימי שלך זה נוראי. אני תמיד מדמיינת את זה כאילו האדם תקוע כל הזמן בסוודר חם ומגרד כשבחוץ באופן קבוע 30 מעלות צלזיוס. זה תמיד שם, תמיד מציק ואי אפשר סתם כך להוריד אותו. ואם מחליטים לעבור את התהליך המפרך של הורדת הסוודר, זה תהליך של שנים, כאבים והכנה פסיכולוגית- למרות שמתחת לסוודר יש את האני האותנטי.

בהשוואה, להיות בגוף שמן כשאני מרגישה שאין לי צורך בכל המשקל הזה, זה לא כזה נורא כמו הצורך לעבור ניתוח לשינוי מין, אבל זה עדיין מציק, כאילו יושב לך מישהו על הגב באופן קבוע. ישנים איתו וקמים איתו, אוכלים איתו, לוקחים אותו לאוטובוס ולמקלחת והוא לא יורד לך מהגב אף פעם, בשום מצב. לפעמים מצליחים להיפטר מחלק ממנו, ואז או שהוא עצמו חוזר או שמחליף אותו חבר בגודל אחר.

דיברתי המון עם חברה שעוברת טיפול פסיכולוגי עם טוויסט פיזי והיא הציגה תפיסת עולם כל כך שונה משלי שזה תפס אותי עם ההבנות העצמיות למטה. הבעיות שלה מאוד שונות ממה שאני חוויתי (לא קשור למשקל לחלוטין), דברים שמשפיעים על החיים שלה ועל הסביבה שלה בצורה הרבה יותר רחבה מששלי משפיעים על שלי. הטיפול שלה והתובנות שלה הציגו בפניי מראה וזה היה מעניין, כי כבר הרבה זמן אני חושבת שאני מודעת לעצמי ומתברר (שלא במפתיע, כמובן וכמובן) שיש לי עוד מה להראות לעצמי ושאינני מתקיימת ברובד מודעות יחיד.

שאלתי את עצמי (בקול רם תוך כדי השיחה איתה) למה אני לא מתאמנת. הרי עכשיו אני לא עובדת, זאת הייתה אחת השאיפות שלי ואני פשוט לא רצה. ולא הייתה לי תשובה. לא עלתה שום תובנה עמוקה או שטחית. חוץ מזה שאני לא רצה כי אני בוחרת לא לרוץ. למרות הטוב שזה עושה לי אני בכל זאת לא רצה. איזה מוזר זה שזה תלוי בי ואני לא עושה את זה. אני בעלת רצון ברזל, אם התבייתתי על מטרה, אני אגיע אליה. אז למה כאן אני לא מתבייתת? למה אני פשוט לא עושה את זה? אני אומרת לעצמי שאעשה וזה לא מגיע לכדי מימוש כלשהו. אולי פשוט צריך לא לחשוב על זה אלא לצאת לרוץ?

Fake it till you make it kind of thing

לקום בבוקר, להתלבש בבגדי הריצה ולצאת החוצה.

 

נראה לי שאני הולכת לרוץ מחר.

לפני 8 שנים. 29 במאי 2015 בשעה 15:04

איזה יופי הכל נראה עכשיו, כל כך שיקי!

בטח זה ממזמן ואני רק עכשיו נכנסתי ונתקלתי בזה...

 

בכל אופן, אני על מי מנוחות, יותר מדי נוחות אפילו. פתאום נזכרתי שבעצם אני לא ממש אדם שיכול ליצור יש מאין, לא שזה מפתיע כי ידעתי את זה, אבל לפני כמה ימים פתאום קלטתי שאולי אני בחופש, אבל גם המח שלי בחופש ככה שאני לא ממש יכולה להתקדם ככה, חוץ מבסדרות שאני רואה...

אני מודה, אני מקבלת השראה ממשהו, היא לא באה מבפנים. תהליך הגילוי שלי חייב קטליזטור, אחרת הוא פשוט לא ינוע. אז עכשיו אני חושבת מה השלב הבא, אבל אני באמת צריכה להעסיק את עצמי מעט יותר על מנת להאיר את ההארה שלי...

אז האמת היא שתכנית עדיין אין ואני עדיין חושבת (או שלא) מה לעשות עם עצמי. בינתיים הגעתי למסקנה שצריך להתחיל להתכונן על להעביר את הגנים שלי לדור הבא, שאין לי חבר'ה ואני צריכה להכיר עוד אנשים חדשים, שאני אוהבת שהשיער שלי יותר ארוך ואני מתחילה להיראות כמו פארה פוסט, שאני לא עושה כושר למרות שזו הייתה אחת המטרות שלי כשיצאתי לפסק זמן הזה, שאני צריכה לנסות לבשל דברים חדשים וללמוד לחתוך כמו השפים המקצועיים, ושצריך לשכור רכב ולנסוע למרכז על מנת להביא את הדברים שלי מחברה שלי שאליה האקס שלי הביא אותם. אולי אני אעשה מזה יום תל אביב או משהו.

אתמול הייתי בהופעה של OneRepublic והיה אדיר! הם כל כך מוכשרים שכל מה שהיה צריך זה במה וכלי נגינה. שום טריקים, רק מוזיקה. היה כל כך שמח, אווירה טובה, הנאצ'וס לא היה משהו, זה הדבר השלילי היחיד שיש לי להגיד על אתמול. אפילו היו הסעות במחיר סביר לחלוטין. אחת ההחלטות הטובות שלי הייתה לקנות כרטיס מראש להופעה הזו! פשוט מעולה.

 

לפני 8 שנים. 11 במאי 2015 בשעה 6:52

בשעה וחצי:

  1. יכולתי לראות צבע מתייבש. נכון, זה היה לוקח יותר משעה וחצי, אבל לפחות הייתי לומדת על תהליכי הייבוש ממשהו שהיה לא יבש והתייבש מול עיני, ז"א עבר תהליך כלשהו ששינה משהו.
  1. לקפוץ גבוה על מנת לנסות לגעת בירח. אכן, היה לוקח לי פחות משעה וחצי על מנת להבין שאני לא אצליח במשימתי, אבל לפחות הייתי עושה פעילות גופנית כלשהי לעומת ישיבה ושינוי תנוחה כל רבע שעה.
  1. לחשוב מחשבות שלא הקדשתי להן זמן כי "אין לי זמן לזה עכשיו", לדוג', אם אני קופצת בתוך אוטובוס נוסע, האם כשרגליי יגעו חזרה ברצפת האוטובוס, הן ינחתו בדיוק באותו מקום?
  1. לא יהיו היום מים בין השעות 8-10 בבוקר, אז הייתי יכולה לתכנן היטב את ניצול הזמן שלי לפני או אחרי, מכיוון שהיום יום הולדת למוזיאון ישראל, הכניסה חינם ואני מתכננת לנחות שם ולעבור בין כל התערוכות החדשות וגם לא כל כך חדשות, סתם כי אני יכולה ויש לי זמן לזה. יכולתי אם כבר להכין לי מפת מוזיאון וכך לא לפספס את הדברים המעניינים.
  1. יכולתי להקדיש מחשבה למה המעברים כל כך צרים בין השורות ואיך אפשר לשפר את העניין. ולמה אין מקום לרגליים למה?

בקיצור, סרט יבשושי, עם עלילה שלא מתקדמת/ מתפתחת/ מעניינת. אפילו פיהוק היה נחשב לתגובה כלשהי לסרט החלזוני הזה שלא יודעת מה חשבתי לעצמי כשבחרתי לראות אותו. ובהתאם לזה, איך מימנו סרט כזה? איך הוא עבר את כל שלבי ה"לא" וקיבל "כן"? האם מדובר באפליה באסקית מתקנת??? לא לכל דבר "אקזוטי" צריך להסכים.

הביקורת שרשמו בסינמטק כחלק מתקציר הסרט הועתקה מביקורת של ה"הוליווד ריפורטר" (גיליתי בדיעבד) ווואלה, גם משם מבינים שהם לא ראו את הסרט כי הם דיברו על צמיד שהולך לאיבוד כשבכלל מדובר בשרשרת. אם זה לא שכנע שאף אחד לא ראה את הסרט הדלוח הזה, אז מה צריך היה לכתוב? עלילה של סרט אחר? קופי-פייסט עם שגיאות כתיב? האם מישהו ראה את הסרט לפני שהוחלט להכניס אותו לתכנייה?

זה שמשהו צולם באירופה, לא אומר שהוא ישר הופך לחומר להקרנה בקולנוע. לא היה עדיף להביא את מהיר ועצבני 7? עוד לא ראיתי את זה ואני אשמח אם יארזו את זה בקונטקסט תרבותי + הרצאה מלומדת ואז ווין דיזל ירביץ מירוצים על המסך! זה סרט! זו חווייה שכך או כך, לא יוצאים ממנה אדישים.

אבל ברצינות ולסיכום, זה שעה וחצי סרט +

סרט "מנה ראשונה" שגם לא הבנתי איך עבר את שלבי ה"לא" +

קפה לפני שהיה פשוט לא טעים (זו שמכינה את הקפה הטעים לא שם בזמן האחרון, הנה עלילה בלשית פוטנציאלית!) =

הייתי צריכה להבין את הרמז כשנכתב שמדובר בקולנוע לאנשים מבוגרים, כי אם זה המדד למבוגרות, אני כנראה עדיין לא שם.

 

וכל עוד אני יכולה, אני אעשה כמיטב יכולתי לא ליפול על סרטים כאלו יותר, גם אם זה אומר לא להיחשב לצינית בוגרת.

לפני 9 שנים. 10 באפריל 2015 בשעה 12:21

כל מי ששומע שאני לוקחת הפסקה מהחיים הסואנים, ישר מנסה לשכנע שאולי אני צריכה לחפש עבודה בתחום הזה או בתחום הכל כך נפוץ ההוא.

מה שהם מפספסים זה שאכן, יש עבודות שדורשות את מה שאני יכולה לספק, אבל אין הן מספקות את מה שאני דורשת.

אין הן מספקות עניין.

לא מעניין לי.

וכן, אני יודעת, אני בת 32, עוד מעט 33. מה לי ולעניין? אולם זה שאדם אחד ויתר על עניין בעבודתו, בחייו ומתפשר על בינוניות לא אומר שעליי ללכת בדרכו.

ההזדמנות הנדירה הזו שיש לי עכשיו, לקחת אוויר לנשימה, להסתכל סביבי ללא צורך לרוץ לשום מקום (חוץ מבשביל ההנאה, שאת זה אני עושה לא מעט), הזדמנות זו לא תחזור על עצמה.

יש לי אפשרות להבין עם עצמי, בזמן שנח לי, מה עושה לי טוב. איזו עבודה אני רוצה לעשות. אני אוהבת לעבוד, אז אין לי ספק שההפסקה הזמנית שלי לא תהיה קבועה.

אני פשוט רוצה שקט על מנת שאוכל לשמוע את עצמי. יש כל כך הרבה רעש רקע שהאני שלי הפסיק לתקשר איתי.

 

כבר התנסיתי בעבודה שלא רלוונטית אליי ונמאס לי.

אז כן, היא הייתה שונה מהעבודה שלפניה, מבחינת האנשים, התוכן, האחריות. אבל עדיין, היא לא עניינה אותי. לא היה לי שום סיפוק, גם כשהמהלכים שיזמתי הצליחו. לא הייתה לי תחושת החמצה כשמשימות שהייתי אחראית עליהן לא הסתדרו.

אני רוצה לעצור ולהריח את העצים, לצורך העניין. רוצה להחליט שאני טסה מחר לטיול של שבוע באירופה. לבד. מבלי שאהיה חייבת דין וחשבון.

 

מה שכן, אני מתכננת והחיים מחייכים מהצד. בסוף החודש אני עוזבת את הדירה וחשבתי שיהיו לי שלושה שבועות של זמן לעצמי.

אז חשבתי. אני שמה את זה בהמתנה עד סוף החודש, ויהיו לי רק 3 ימים לארוז הכל, כי הוצעה לי הצעה שלא יכולתי לסרב לה.

אני הולכת לטייל בכל הארץ ולקבל על זה כסף.

 

ואז, נראה לי שאבדוק איזה הופעות טובות יש בחו"ל בזמן הקרוב.

עד אשר OneRepublic יגיעו הנה בסוף מאי, כי לזה כבר יש לי כרטיס.

לפני 9 שנים. 4 באפריל 2015 בשעה 13:19

היה לי ויכוח עם אמא (כמה בת 16 מצידי) שבלהט הדברים שאלה אותי אם ככה הייתי מדברת לאקס.

לקחתי את התיק וחזרתי לדירה שלי.

 

הגעתי לדודה שעתיים אחרי תחילת החג, שתיתי תה, אכלתי פרי וחזרתי הבייתה. פאקינג 100 ש"ח על המוניות.

 

תוך כדי כל הסיפור, חשבתי לעצמי שהנה, הימרתי על הכל והפסדתי. בן זוג אין, עבודה אין, דירה אין החל מתחילת מאי (למרות שכאן זה תלוי בי ועדיין, אני לא רוצה להמשיך בסטגנציה הירושלמית הזו).

יש לי חברה טובה אחת, שהיא כאן בישראל. יש לי חברה טובה באירופה, שנשארת באירופה.

ואני לא פה ולא בשום מקום אחר.

אני לא רוצה לחזור לסין, ואני מרגישה שישראל קטנה עליי. אני כבר כמעט שנה וחצי בארץ ולא מצאתי את עצמי. צפוף לי ואין לי אופציות.

אני מבינה שיש בי חלק גדול שמדבר מתוך המקום הנמוך, מקום ההפסד. אבל עם זאת, אני גם רואה דברים כמו שהם, ללא ציפוי מתוק.

ואני אכן במבוי סתום, אבל אם לפני זה יכולתי להסתמך על בן הזוג, עכשיו אני שוב לבד מול העולם.

 

והאמת, אני לא יודעת מה אני רוצה לעשות. אין לי תשובה לשאלה "מהי עבודת חלומותיי". חוץ מזה שזה צריך לכלול חשיבה, אתגר, חדשנות, שבירת שגרה מדי פעם. צוות טוב וחברותי, דרגים ניהוליים שדוחפים קדימה. אין לי מושג מה אני רוצה. ואם אין לי את המטרה, איך אגיע אליה?

אני אדם של מטרות. אני נהנית מהדרך, אבל אין לי דרך ללא מטרה. בשבוע הבא יש לי שני אירועי נטוורקינג, זו תהיה הפעם הראשונה שאני מתנסה במשהו כזה. מעניין אותי איך אהיה ואת מי אפגוש. הצינית של הצבא הייתה מסתכלת עליי ולא מזהה אותי. איזו דרך עברתי בשביל להפוך לאדם חברתי.

יאללה לחירות!