אהבתי את הקטע הזה של הפנייה בלשון נקבה בכלוב. זה נחמד שיש התאמה למי שאני ואיך שאני מגדירה את עצמי. מכיוון שנולדתי נקבה ואני אכן מרגישה אשה, אין לי את הדיסוננס הזה שיש לחלק מהאנשים עם עצמם. להיות תקוע בגוף שלא מגדיר את האני הפנימי שלך זה נוראי. אני תמיד מדמיינת את זה כאילו האדם תקוע כל הזמן בסוודר חם ומגרד כשבחוץ באופן קבוע 30 מעלות צלזיוס. זה תמיד שם, תמיד מציק ואי אפשר סתם כך להוריד אותו. ואם מחליטים לעבור את התהליך המפרך של הורדת הסוודר, זה תהליך של שנים, כאבים והכנה פסיכולוגית- למרות שמתחת לסוודר יש את האני האותנטי.
בהשוואה, להיות בגוף שמן כשאני מרגישה שאין לי צורך בכל המשקל הזה, זה לא כזה נורא כמו הצורך לעבור ניתוח לשינוי מין, אבל זה עדיין מציק, כאילו יושב לך מישהו על הגב באופן קבוע. ישנים איתו וקמים איתו, אוכלים איתו, לוקחים אותו לאוטובוס ולמקלחת והוא לא יורד לך מהגב אף פעם, בשום מצב. לפעמים מצליחים להיפטר מחלק ממנו, ואז או שהוא עצמו חוזר או שמחליף אותו חבר בגודל אחר.
דיברתי המון עם חברה שעוברת טיפול פסיכולוגי עם טוויסט פיזי והיא הציגה תפיסת עולם כל כך שונה משלי שזה תפס אותי עם ההבנות העצמיות למטה. הבעיות שלה מאוד שונות ממה שאני חוויתי (לא קשור למשקל לחלוטין), דברים שמשפיעים על החיים שלה ועל הסביבה שלה בצורה הרבה יותר רחבה מששלי משפיעים על שלי. הטיפול שלה והתובנות שלה הציגו בפניי מראה וזה היה מעניין, כי כבר הרבה זמן אני חושבת שאני מודעת לעצמי ומתברר (שלא במפתיע, כמובן וכמובן) שיש לי עוד מה להראות לעצמי ושאינני מתקיימת ברובד מודעות יחיד.
שאלתי את עצמי (בקול רם תוך כדי השיחה איתה) למה אני לא מתאמנת. הרי עכשיו אני לא עובדת, זאת הייתה אחת השאיפות שלי ואני פשוט לא רצה. ולא הייתה לי תשובה. לא עלתה שום תובנה עמוקה או שטחית. חוץ מזה שאני לא רצה כי אני בוחרת לא לרוץ. למרות הטוב שזה עושה לי אני בכל זאת לא רצה. איזה מוזר זה שזה תלוי בי ואני לא עושה את זה. אני בעלת רצון ברזל, אם התבייתתי על מטרה, אני אגיע אליה. אז למה כאן אני לא מתבייתת? למה אני פשוט לא עושה את זה? אני אומרת לעצמי שאעשה וזה לא מגיע לכדי מימוש כלשהו. אולי פשוט צריך לא לחשוב על זה אלא לצאת לרוץ?
Fake it till you make it kind of thing
לקום בבוקר, להתלבש בבגדי הריצה ולצאת החוצה.
נראה לי שאני הולכת לרוץ מחר.
