אני לקראת סוף השבעה השני שלי ועולות בי תהיות.
למי בעצם מיועד השבעה הזה? למשפחה המתאבלת או למנחמים שמגיעים לנחם, להרגיש את הכסאות, להשוות עיצובי פנים ולנשנש בורקס?
שלא תטעו, יש גם 500 סוגי עוגיות, פירות העונה ושתייה קלה שבזמנים רגילים לא הייתה מתגלגלת לבית דודתי.
"התמזל" התזמון ואנו יושבים "רק" שישה ימים, ובהתחשב בזה שקברו אותה ביום ראשון ממש אבל ממש לפני השקיעה, היום הראשון היה רק ערב ומכיוון ששבת לא נכנסת לחישוב, אז בעצם נשב כחמישה ימים (שישי יום קצר, גם כשמדובר בשבעה, איזו דת יעילה אנחנו איזו). המשפחה שלנו מצאה את עצמה תקועה בבית אחד, שאסור לצאת ממנו, לעיני כולם, חשופה לביקורים צפויים/ בלתי צפויים של כל מיני אנשים שלרוב מכיר אותם רק אחד מבני המשפחה ואז מראים תמונות, מנשנשים, נאנחים, שותקים, האורח לרגע עוזב ואנו שוב רק עם עצמינו.
מכיוון שמדובר בדודתי, אני לא יושבת איתם, אלא מגיעה כל יום לכמה שעות. היושבים כבר הספיקו לריב אחד עם השני, להתלונן על לפחות אחד מהם בפני האחר ולהתלחשש על זה ש"ככה לא מתנהגים, שבעה או לא שבעה". ההרגשה היא כאילו תקעו בבית אחד קטן בני משפחה שמתראים בעיקר בחגים ולחצו על כפתור הניסוי ההתנהגותי. אסור לצאת (למרות שבשבעה שלי יצאתי לאוויר ההרים לפחות פעם ביום, אבל בהתחשב בזה שעל מנת להגיע ללוויה טסתי חצי עולם, הייתי יחסית מאופקת ולא הגבתי במלוא סלידתי ממנהגים נהוגים כאלו ואחרים), אסור לבשל, אסור לנקות, אסור להחליף את החולצה הקרועה (לפי הבנתי). המוות שולף את בני המשפחה מהשגרה שלהם אבל במקום לזרוק אותם לתוך ההתמודדות, משאיר אותם באמצע, בין החיים שממשיכים לבין הנפטר שמפסיק לקחת בהם חלק.
העניין הוא שהשבעה הוא מין באפר זון כזה בין המוות לבין ההתמודדות איתו. כי הרי בזמן השבעה לא מרגישים שהאדם איננו. ההרגשה שלנו היא שדודה שלי איפשהו שם, באחד החדרים, או במטבח והיא פשוט לא בטווח ראייה. למרות שהמוות שלה היה צפוי, למרות שהיינו שם כשהיא נפטרה ונכחנו בלוויה, אנו לא מצליחים להפנים שהיא איננה. היא נוכחת איתנו, היא מורגשת בבית. רק אחרי שכולם ילכו, וכל אחד יחזור לפינה שלו, רק אז נתחיל לאט לאט להבין שהיא איננה. שאי אפשר להשוות איתה מתכון, להיזכר באיזה משהו שסבתא הייתה אומרת, לא להסכים איתה על משהו. כרגע היא לא מתה, היא שם, היא חלק מהבית.
לעיתים בנות דודותיי מוצאות את עצמן מנחמות את המנחמים. האבסורד האולטימטיבי. אנשים בוכים יותר מאיתנו, וזה גורם לנו להרגיש אשמים. אבל מה לעשות, אין בכי לפי הזמנה בבית הסובייטי שלנו, איננו מתאבלים מקצועיים. הוא יופיע כשירגיש מוכן. אנו מתנהלים משעה לשעה, מבוקר לערב ומחכים שזה ייגמר, שזה אירוני, כי אז יתחיל החלק הקשה.
לפי ניסיוני, הייתי מעדיפה ארבעה על פני שבעה. ארבעה ימים וקמים. חוסר המעש הזה קשה בעיקר מפני שעבודה ושגרת חיים עוזרים מאוד במצב שבו קרה משהו קיצוני ואת מנסה לא לשקוע. ואם יש עבודה ודברים לעשות, זה מחזיק אותך כמו רפסודה קטנה, מצליחים להחזיק את הראש מעל המים, מדי פעם מחליקים אבל אז מישהו צריך משהו וחוזרים לצוף. עד שלאט לאט מצליחים להתיישב על הרפסודה, חוזרים לראות אחרים בתור אנשים ולא בתור דמויות חדגוניות שמסתובבות סביבך ונראות לך תלושות מהמציאות, למרות שאת זו שתלושה.
חלק מההתמודדות שלי עם מות אבי היה להוציא עצבים על עמית לעבודה שעבר את אותו הדבר כשנה לפניי. עשיתי לו את המוות, כי ידעתי שהוא יספוג. איתו לא הייתי חייבת להיראות שפויה, כי הוא בעצמו היה דפוק. הכאבתי לו ודחפתי אותו וכעסתי עליו. וזה מה שאני מאחלת למי שאיבדה דמות בסיסית בחייה, מישהו שאפשר להוציא עליו את התסכול והעצבים ולא לחשוב מה יוצא לך מהפה. אז אולי יש פה נשלטים, אבל מעטים עד לא קיימים אלו שיודעים לספוג באמת, מהלב, וגם כשכואב להם מאוד וסף הכאב שלהם רועד, זה כאב טוב כי הם לוקחים אליהם חלק מהכאבים שלנו.