היה לי ויכוח עם אמא (כמה בת 16 מצידי) שבלהט הדברים שאלה אותי אם ככה הייתי מדברת לאקס.
לקחתי את התיק וחזרתי לדירה שלי.
הגעתי לדודה שעתיים אחרי תחילת החג, שתיתי תה, אכלתי פרי וחזרתי הבייתה. פאקינג 100 ש"ח על המוניות.
תוך כדי כל הסיפור, חשבתי לעצמי שהנה, הימרתי על הכל והפסדתי. בן זוג אין, עבודה אין, דירה אין החל מתחילת מאי (למרות שכאן זה תלוי בי ועדיין, אני לא רוצה להמשיך בסטגנציה הירושלמית הזו).
יש לי חברה טובה אחת, שהיא כאן בישראל. יש לי חברה טובה באירופה, שנשארת באירופה.
ואני לא פה ולא בשום מקום אחר.
אני לא רוצה לחזור לסין, ואני מרגישה שישראל קטנה עליי. אני כבר כמעט שנה וחצי בארץ ולא מצאתי את עצמי. צפוף לי ואין לי אופציות.
אני מבינה שיש בי חלק גדול שמדבר מתוך המקום הנמוך, מקום ההפסד. אבל עם זאת, אני גם רואה דברים כמו שהם, ללא ציפוי מתוק.
ואני אכן במבוי סתום, אבל אם לפני זה יכולתי להסתמך על בן הזוג, עכשיו אני שוב לבד מול העולם.
והאמת, אני לא יודעת מה אני רוצה לעשות. אין לי תשובה לשאלה "מהי עבודת חלומותיי". חוץ מזה שזה צריך לכלול חשיבה, אתגר, חדשנות, שבירת שגרה מדי פעם. צוות טוב וחברותי, דרגים ניהוליים שדוחפים קדימה. אין לי מושג מה אני רוצה. ואם אין לי את המטרה, איך אגיע אליה?
אני אדם של מטרות. אני נהנית מהדרך, אבל אין לי דרך ללא מטרה. בשבוע הבא יש לי שני אירועי נטוורקינג, זו תהיה הפעם הראשונה שאני מתנסה במשהו כזה. מעניין אותי איך אהיה ואת מי אפגוש. הצינית של הצבא הייתה מסתכלת עליי ולא מזהה אותי. איזו דרך עברתי בשביל להפוך לאדם חברתי.
יאללה לחירות!
