כל מי ששומע שאני לוקחת הפסקה מהחיים הסואנים, ישר מנסה לשכנע שאולי אני צריכה לחפש עבודה בתחום הזה או בתחום הכל כך נפוץ ההוא.
מה שהם מפספסים זה שאכן, יש עבודות שדורשות את מה שאני יכולה לספק, אבל אין הן מספקות את מה שאני דורשת.
אין הן מספקות עניין.
לא מעניין לי.
וכן, אני יודעת, אני בת 32, עוד מעט 33. מה לי ולעניין? אולם זה שאדם אחד ויתר על עניין בעבודתו, בחייו ומתפשר על בינוניות לא אומר שעליי ללכת בדרכו.
ההזדמנות הנדירה הזו שיש לי עכשיו, לקחת אוויר לנשימה, להסתכל סביבי ללא צורך לרוץ לשום מקום (חוץ מבשביל ההנאה, שאת זה אני עושה לא מעט), הזדמנות זו לא תחזור על עצמה.
יש לי אפשרות להבין עם עצמי, בזמן שנח לי, מה עושה לי טוב. איזו עבודה אני רוצה לעשות. אני אוהבת לעבוד, אז אין לי ספק שההפסקה הזמנית שלי לא תהיה קבועה.
אני פשוט רוצה שקט על מנת שאוכל לשמוע את עצמי. יש כל כך הרבה רעש רקע שהאני שלי הפסיק לתקשר איתי.
כבר התנסיתי בעבודה שלא רלוונטית אליי ונמאס לי.
אז כן, היא הייתה שונה מהעבודה שלפניה, מבחינת האנשים, התוכן, האחריות. אבל עדיין, היא לא עניינה אותי. לא היה לי שום סיפוק, גם כשהמהלכים שיזמתי הצליחו. לא הייתה לי תחושת החמצה כשמשימות שהייתי אחראית עליהן לא הסתדרו.
אני רוצה לעצור ולהריח את העצים, לצורך העניין. רוצה להחליט שאני טסה מחר לטיול של שבוע באירופה. לבד. מבלי שאהיה חייבת דין וחשבון.
מה שכן, אני מתכננת והחיים מחייכים מהצד. בסוף החודש אני עוזבת את הדירה וחשבתי שיהיו לי שלושה שבועות של זמן לעצמי.
אז חשבתי. אני שמה את זה בהמתנה עד סוף החודש, ויהיו לי רק 3 ימים לארוז הכל, כי הוצעה לי הצעה שלא יכולתי לסרב לה.
אני הולכת לטייל בכל הארץ ולקבל על זה כסף.
ואז, נראה לי שאבדוק איזה הופעות טובות יש בחו"ל בזמן הקרוב.
עד אשר OneRepublic יגיעו הנה בסוף מאי, כי לזה כבר יש לי כרטיס.
