אדומה

חידשתי אתמול את הפרופיל באתר ההיכרויות שהייתי רשומה בו פעם.

עברתי על הפנויים, לפי פילטר מוגדר מראש ואף אחד לא נראה לי.

לא בא לי על אף אחד מהם.

השאלה היא האם זה בגלל שלא היה שם מישהו שהוא בטעם שלי או שאני פוסלת כרגע מראש.

אתמול היה לי סמי-דייט הזוי. פשוט יצור, מגעיל מבחינה הגיינית ודוחה מבחינת אישיות.

חתכתי אחרי רבע שעה, שהייתה 14.5 דקות יותר מדי.

בעעההה.

אשכרה אמרתי לו שאבוי ואוי לי אם זה מה שמצפה לי בחוץ אחרי 4 חודשי זוגיות.

וואלה וזה פאקינג אישיו שאתה מעשן גראס, טוב?

לא מתאים לי וזהו, לא דיון של עלה ירוק.

שונאת את הריח ולא מתחברת לחווייה.

רק 4 חודשים הייתי מחוץ לשוק וכמה נח היה לי לשכוח את הגועל הזה שמצפה לבחורה כשהיא צריכה לצאת לשופינג של פארטנר לחיים.

אני מבינה שאני לא בדיוק המותק שהרבה גברים טיפוסיים מקווים לה, אבל אני גם ממש לא בכיוון של גבר שנראה שלא התקלח בימים האחרונים, עם שקיות מתחת לעיניים, שיער מלוכלך ולא מסורק ודיבור של מעשן דוחה. איזה לוק מגעיל. מי תלך על משהו כזה מי?

איפה הבחור השחום והקירח שלי?

זה שיש לו חיוך מקסים.

שאוהב את החיים, ומת על החברים שלו.

שאוהב לרדת כמו שצריך, שאוהב ליזום, אוהב מגע.

עם הריח הטוב.

אחחח הנה אני יוצאת להפלגה במי הרווקות.

רק לא לשכוח שוב את גלגל ההצלה בבית ולצאת למים סוערים.

נ.ב. אני מרגישה שהכלוב הוא כמו הידיד הזה ששוכחים כשנכנסים לזוגיות ואז נזכרים בו אחרי הפרידה וסוף סוף נותנים לו יחס...

נ.נ.ב. האקס לא ידע מה זה ב.ד.ס.מ ואיך נראה שוט אמיתי. אז אולי הפעם משהו בין המיינסטרים לכלוב? נגיד עבד במיטה וגבר עם רצונות משלו מחוצה לה? כי מה, אם אני מרוצה הוא מרוצה, לא?

אז בסוף, אחרי לבטים לרוב, נפרדנו.

אני מרגישה הקלה, ועצב, וחששות שלא אמצא אחר, יותר טוב.

כי אני יודעת שאני צריכה יותר טוב, הרבה יותר.

והיו בו פגמים שלא יכולתי להשלים איתם יותר. ולהבליג זה לא אני.

בסוף הוא הבין שסדר עדיפויות רצוי וסדר עדיפויות מצוי אינו היינו הך.

אז עכשיו אני שוב מחפשת, הפעם מישהו יותר מתאים.

ועד שאמצא, צריך לפצות על הזמן שבו לא קיבלתי את מה שרציתי.

אבל העניין הוא, שצריך למצוא מישהו שאני יודעת בוודאות שטוב במה שאני צריכה, ויש כמה וכמה, אחד מהם בהודו, השני בארה"ב.

עד שאני אראה אחד מכם, אני כבר אמצא מישהו אחר לצאת איתו.

מה יהיה??

So we are on a break.

I can understand, but cannot promise that I want the break to end in my favour, or in his favour, or actually, in our favour.

I'm not sure at all that he is the man for me, and that I am what he needs.

We are taking a break, which he initiated, but that I made him initiate.

It is so amazing how you get used to sharing your life with a person, even if it has only been a few months and before that you were by yourself for so long. Now that we have a decision to make, and I am taking my time as well, I have options of what to do with my life. I can turn it around 180 degrees, join ISIS or even the Peace Corp (well, I don't have a US citizenship for that, so maybe India instead).

Next month I am finishing my job, finishing the rent and can go and do virtually anything. Money is an issue, of course, but it is not impossible. I can always teach English somewhere. I'm not bound to a place or person, just to myself, which sometimes is plenty. It's like I have a road that splits into several and then several again, and so on and so forth. Yes, he has his decision to make, but will I be influenced by his decision, or make my own while he contemplates?

Maybe India is a good idea for a while, to clear my head, to not speak if I don't feel like it, to take time for myself, because I can.

On a different note, I ran the 10K yesterday in the Jerusalem marathon. It was exhilarating, so many people, with a common goal, positive atmosphere and beautiful views. It was fun to run through Jerusalem, through the Old City, ups and downs. It was difficult as hell, but amazingly fulfilling. I will do it again, no doubt about it. I will try the half Marathon, if I work hard enough for it.

Running for my next adventure :)

אני מלאה במחשבות. כל הזמן הן מסתובבות ולא מרפות ממני. אני מתלבטת לגבי הכל, ולא מצליחה למצוא את המרכז שלי.

האם לעבור, לאן לעבור, האם זה נכון בכלל לקבל החלטה כזו.

סירבתי לעבודה בשבוע שעבר, בשל שכר. זה הרגיש כמו לאבד משהו יקר ערך, כי העבודה מאוד עניינה אותי, אבל השכר היה נמוך ב- 25% ממה שאני מרוויחה עכשיו ופוטנציאל העלאת השכר היה מגוחך יחסית לאחריות וגודל העבודה. הבוסית הפוטנציאלית פירשה את הסירוב שלי בתור אישרור לדרך הפעולה שלה של להציע את השכר הנמוך הזה.

אז עכשיו אני מחדשת את החיפוש אחר עבודה במרכז. התחלתי אפילו לסדר את המחשבות באותה צורה שבה חיפשתי בן זוג: איך יראה המשרד, מי יהיו האנשים, מי ת/יהיה הבוס/ית, איך ארגיש בעבודה ומה אני רוצה להשיג. הבעיה בחיפוש העבודה שלי, וזה יודעים אלה שמחפשים בתחום שלי, זה שקשה להגדיר מה אני רוצה לעשות, כי האפשרויות פתוחות, פתוחות מדי אפילו.

אז אני מתלבטת ומתחבטת. וזה מקשה עליי.

טוב, היום לא הצלחתי גם לסדר מחשבות כתיבה.

אולי מחר.

אני חושבת המון על לכתוב בבלוג, לאו דווקא בכלוב. רק שבכלוב אני יחסית לא מוכרת, ואילו בבלוג השני כל המשפחה שותפה.

גם חשבתי לפתוח בלוג חדש, בתפוז, אבל זה נראה לי מיותר כשיש לי בלוג יחסית אנונימי כאן.

אז אני בזוגיות, כבר חודשיים.

בחור רגיל, נורמלי לחלוטין.

לפעמים אני מתלבטת לגביו, לפעמים בטוחה.

יש כמה שינויים שאני רוצה להעביר אותו, כמובן. קצת התאמות, שפצורים, להתאים אותו אליי בדברים מסוימים שלי לוקחים שעה ולו חודש. אבל זה הגיוני, ודי מתבקש.

לעיתים יוצאת השולטת, לעיתים היא מסתכלת עליו מהצד ולא מתערבת.

הוא לא מתחבר לכאב, ולא ליחסי שליטה.

אני מאוד שונה מאמא שלו ומאחותו, שאלו דמויות הנשים הדומיננטיות בחייו.

בכלל, נשים קיימות סביבו המון, בעבודה העובדות מתות עליו.

ועכשיו חייבת ללכת לסרט. אין על המנוי לסינמטק!

זה קורה לי ממש מעט, כמעט אף פעם, שנופל עליי מצב רוח קיצוני שבולם אותי במקום ולא נותן לי לזוז ימינה שמאלה אלא רק במעגלים סביב עצמי, מה שמאוד מעצבן.

אני מרגישה שבגוף שלי יש כדור פינג פונג שנזרק פנימה באיזשהו שלב ועכשיו bounces off the walls of my body.

I think it is related to work, or more specific, to my unhappiness at work, because I am truly unhappy.

I find myself being inpatient, restless about everything.

I'm not rude to anyone, it is completely internal but annoying as hell.

Thoughts of food entered my brain, but luckily I quickly recognized them as not being real, I will still feel the same after eating, so why do it in the first place?

Thus, I decided to write. Not sure it's helping, have to wait and see...

I'm trying to see if music can help, since I have no patience to watch shows or movies. I can't even watch Jon Stewart (which I respect deeply), without stopping every minute to remind myself that I am not angry at what he says but at smth inside me.

Maybe I feel cornered, it always has a bad effect on me.

Tomorrow I will be in TLV, maybe it will calm me down a bit. I don't like being so restless and bitchy to myself. I even prefer not to talk to people, in case I snap.

I think I'll start with a good night's sleep and take it from there.

Gym tomorrow morning, and maybe I'll get to TLV early and go to the port for a walk.

Maybe get myself smth tasty, like seafood smth.

Tov, enough talking to myself. Maybe a book will help get my mind ready for bed

.

סדר בבית.

לפני שנכנסתי לכתיבת התיזה, שלקחה את כל הכוחות שלי והשאירה אותי עם המינימום ההכרחי על מנת שאוכל לכתוב, הייתי חייבת לסדר את הבית.

בזמן התיזה לא הצלחתי לקבל החלטות שלא היו קשורות ישירות לנושא העבודה (כמו מה אני רוצה לאכול למשל), הזיכרון לטווח קצר יצא לאוורור ועוד דברים שלא כדאי לאוורר אותם...

כל חפץ שהיה לא במקום הוזז, נוקה וסודר.

הכל היה חייב להיות במקומו, הכל היה חייב להיות מסודר.

הכביסה הייתה חייבת להיות מטופלת, הכלים, האבק והגיהוץ.

אני מרגישה שמבחינת התקדמות השינוי שאני רוצה לבצע, אני בשלב השני- הכנת הסביבה הפיזית שלי.

בזה שהבית שלי מסודר, אני בעצם מפנה לי מקום בראש.

דבר אחד פחות לדאוג לו.

אני מודעת לחשיבות של העניין ואני מרגישה שאני רוצה שיהיה מסודר ושיהיו לי כמה שפחות דברים שידרשו את תשומת ליבי במהלך השינוי.

אז רשימת הסדר כוללת כביסה, כביסה ביד, אבק, רצפה, שינוי בארונית הספרים (יש לי יותר מדי דברים שם), ניפוי המיילים בתיבת הדואר, לבשל מספיק לפעם בשבוע על מנת שלא אצטרך לחשוב על זה במהלך השבוע ותכנון נכון של שעות הפנאי.

נראה לי שהגיע הזמן לעשות רשימה מסודרת, אבל זה כבר מחוץ לבלוג.

נ.ב. חיפשתי מסיבת Halloween מעניינת בירושלים או בתל אביב ולא מצאתי שום דבר שווה. אף אחד לא חוגג פה??? ולא, זה לא כמו פורים. פורים זה כמו פורים.

טוב, אז אני מוכנה להודות שלא טוב לי.

אני לא מאושרת כי אני מרגישה כלואה. אכן, פנטזיה של רבות וטובות, עליי לא עובדת. לא בכיוון הסקסי, פאנקי, קינקי.

כשאני כלואה אני סובלת, אני מרגישה את זה פיזית, אני מרגישה את זה בפנים, ובידיים ובגרון ובשרירי הפנים.

ועם כל זאת, לא מרגיש לי שהנה, בגלל שלא טוב לי, אני אשנס מותניי ואעשה כל מה שאני יכולה על מנת לשנות את המצב.

יש שם את כל הכוונות, אבל כשמגיע זמן הביצוע, השעה הנכונה להתחיל להניע תהליכים, אני בולמת. אף גרוע מכך, נסוגה לאחור. לעבר המקום הנח שלי, הבטוח שלי, הבית והעולם החלופי שמסופק ע"י סדרות וסרטים.

ואז בעצם הכל חוזר חלילה. ואז אני בכלל כועסת על זה שאני לא זזה. הרי הכל שחור לבן, אני שחור לבן. קיבלתי את זה כבר. אז למה כאן אני לא מצליחה להיות השחור או הלבן? למה האפור המגעיל הזה?

אני יודעת מה חסר לי. לא צריך לשרטט לי תרשים זרימה. אבל אני מרגישה שנגמר לי הדחף. הפרופלור לא מסתובב מספיק על מנת שאני אעוף קדימה. הוא בעיקר מרעיש ועושה רעש של עובד, אבל אני יודעת שיש צורך בתיקון. ושוב, מצד שני, לא מצליחה להביא את עצמי לתקן.

היה לי הרבה זמן לחשוב בשלושת השבועות האחרונים. חלק מהזמן הזה אפילו הצלחתי להביא את עצמי למחשבות האלו.

אני יודעת מה אני לא רוצה.

אבל לא יודעת מה אני רוצה.

הסיבה שאני כותבת את זה כאן אינה בשביל שיקראו אותי. בטח איפשהו יש חלק שכן לוקח את זה בחשבון, אבל האמת היא שאני כבר לא בקטע.

אני כותבת דווקא כאן כי נח לי לכתוב כאן. אני אוהבת את הפלטפורמה, לפעמים נחמד לי לקרוא משהו, אבל זה כבר ממש לא העולם שלי. הוא לא באמת תפס מקום גבוה או קבוע בחיי. הוא מילא תפקיד כשהיה צריך אותו. כשהייתי צריכה את השליטה הזו בצורה הכי נראית שיש, של הנה, אני באתר ואני שולטת וזהו.

ואז החיים המשיכו להתגלגל. ואז התחלתי לקרוא מה שולטות כותבות והרגשתי שזה מגוחך ופתטי. ואז הסרתי את השולטת, כי אינני רוצה להיות חלק מהקבוצה הזו, גם אם אני שולטת "אחרת". זה לא משנה. זה כמו סיינטולוגיה; אם את אומרת שאת סיינטולוגית, זו התווית והקטלוג שאת שמה על עצמך. ואני, אני ממש לא סיינטולוגית.

בקיצור, אני כאן כי זה נח. לא משום סיבה אחרת. אחרי שאסיים את הכתיבה הנוכחית, אלך להשחיר את הפרופיל, כך שלא יראו מה היה לפני.

הסיבה שאני כותבת היא שאני לא רוצה יותר לדרוך במקום וכתיבה היא תמיד השלב הראשוני של שינוי אצלי. אני אוהבת שינויים, אני מסתגלת מהר.

וסם אונס זה לא פרה קדושה, אבל זה ממש לא משהו לצחוק עליו. יש מבין?

אתחיל בזה שהכל בסדר, שום דבר לא קרה. ואני לא יודעת להסביר למה עשיתי את מה שעשיתי. אה, ומי שלא ראה "אפס ביחסי אנוש", למה אתם מחכים???

לעניין.

לפני מספר ימים כזה או אחר הייתי בדייט עם בחור ממש נחמד. הוא מבית טוב, משפחה עם כסף ונכסים. מחונך ומנומס. לומד לתואר שני, עובד בעסק המשפחתי. מתחזק כמה דירות. ראה עולם. בקיצור בחור זהב.

היה דייט ממש מוצלח, דיברנו על הא ודא, ובין היתר על זה שהוא ומשפחתו שיפצו איזה מגרש ועכשיו הוא גר ממש ליד. במקרה, אני עוברת ליד המקום הזה כל יום ועקבתי אחר הבנייה שלו והשיפוץ והשפצור. 

אז אחרי הדייט, הלכנו ברגל מהמסעדה עד איפה שהוא גר והוא הציע לי לעלות לראות את המוצר המוגמר. אמרתי סבבה. הייתי סקרנית לדעת איך הוא פתר בעיה לוגיסטית שהייתי חושבת עליה כל פעם שראיתי את הנכס הזה. ווואללה, הפיתרון היה מקורי.

הוא שאל אם אני רוצה לשתות משהו, אמרתי כוס מים. באותו הזמן אחת השכנות הייתה צריכה עזרה והציקה לו אז הוא היה עסוק בה ואני בינתיים ראיתי טלוויזיה. ואז. אז התחלתי לחשוב. לא ראיתי אותו מוזג את המים, לא ראיתי אותו מביא לי את הכוס, רק שהוא הניח אותה על השולחן. 

ואז התחיל דיאלוג פנימי של כמה שניות האם אני מגזימה? הוא בחור טוב, אני יודעת איך קוראים לו ואיך להגיע אליו אם יש בעיה. אבל האם שווה להיות צודקת לאחר מעשה? שווה להחליק את האינטואיציה ולהגיד שהכל בסדר, לי זה לא יקרה? שאני סתם פרנואידית. למרות שמי שמכיר אותי או פגש אותי פה ושם יכול להגיד עליי הרבה דברים, פרנואידית לא יהיה שם.

אז חיכיתי שהוא יהיה לגמרי עם הבחורה ההיא בבעיות שלה ושפכתי את הכוס לכיור והחזרתי לשולחן. זאת הייתה הפעם הראשונה שהייתי בסיטואציה שבה הרגש הזה, תחושת הבטן הזו עלתה. לאחר איזה רבע שעה אמרתי שאני חייבת לזוז, כבר מאוחר. אני אף פעם לא משחקת עם האינטואיציה שלי. כי היא תמיד צודקת, הכלבה.

הבחור ליווה אותי לדלת, רגוע לחלוטין. אני לא יכולה לדעת אם היה שם משהו. הוא לא התקשר לקבוע עוד דייט. אני מודה שחיבבתי אותו, למרות התרגיל שלי. מדובר פה במצב של חוסר ודאות טוטאלי. אין לי שום דרך לדעת אם אכן היה מצב או שהכל היה בראש שלי. הוא לא יודע מה עשיתי.

זה לא סיכון שהייתי מוכנה לקחת. זה לא סיכון שמישהי אי פעם צריכה לקחת. עדיף לצאת מפגרת מאשר שמשהו יכנס לך לגוף ללא אישור.

אז גם אם זה יעורר רק במישהי אחת את תחושת הבטן הזו, עשיתי את שלי.

אלא אם מדובר בל' או בל' השנייה. אתן שתיכן, כל דבר רע מגיע לכן. וכן, אני מתכוונת לזה.