אדומה

עליי להודות שעם כמה שלא אשתפר בריצה, יש שרירים שהדרך הכי טובה להפעיל אותם היא על ידי סיוע מאסיבי מבחוץ.

אז תודה שעזרת לי עם השרירים... 

חולשות:

מתברר שגבינה בבאשר זאת חולשה. לא יכולה להיכנס ולא לקנות. איפה כח הרצון? איפה העצמאות?? נאדה. אוף.

סרטי מדע בדיוני אקשן. ואקשן באופן כללי. 

מנגו

קופסאות לוק & לוק

נעליים.

נעליים..

סנדלים.

סט סכיני מטבח מקצועיים

שעון של שופרד עם היהלומים המשוחררים האלה. אני רוצה אותו מגיל 15 פחות או יותר. כעיקרון היעד לקנייה הוא גיל 40. רק בשביל זה שווה לחיות ולראות מה ייצא ממני. אני עונדת את השעון שלי הפוך אז זה באמת בשבילי, לא בשביל השוויץ. כבר ניסו לסובב לי אותו תוך כדי ריקוד, לא הסתובב.

גבר עם ביטחון עצמי בדיוק במינון הנכון. זו אמנות שאין לזלזל בה.

פוט מסאז'.

חוזקות:

אוהבת לכבס ולא רואה בעיה בלעשות כלים. אבק וספונג'ה, ואז אני, עליך.

חוש הומור שרק הולך ומשתבח, כמו גבינה טובה.

לא שותה אלכוהול. חוץ מבירה בטעמים, וגם זה לא ממש מעיף אותי אל על.

לא מעשנת.

ובכלל, בעלת אישיות יציבה וחסרת נטייה להתמכרויות.

לרוב במצב רוח טוב. חוץ מבמלחמות.

לא סובלת מפיצול אישיות בזמן מחזור.

הפוסט הזה עלול להשמיד את עצמו בעתיד.

כבר פעמיים נתקלתי במצב הזה שבו אשה חזקה, דעתנית ועצמאית נכנסת לזוגיות עם בחור שנחשב בחור טוב, כזה שלא רואה בה אובייקט, מקשיב, מכבד את דעתה וכל זה, ואז מתעצבנת שהוא לא לוקח יוזמה, שהיא תמיד צריכה להחליט לאן הולכים, איזה תנוחות, מה רואים ומה אוכלים.

אני מודה שזה תפס אותי מעט לא מוכנה. בתור אחת שרואה בעצמה אשה חזקה, עצמאית ועם דעות משלי, לא התחברתי בכלל לצורך הזה ש"הוא ייקח את המושכות". הרי אם אני ארצה שהוא יבחר מקום, אני אגיד לו לבחור מקום. העניין הוא שנשים אלו רוצות שהגבר שבחר בהן ובאופי שלהן, יבין פתאום שהן רוצות, או צריכות אפילו, שהוא ייקח שליטה. ואני אומרת, איך הוא יידע אם לא תגידו לו? ההיפוך הזה ללא אזהרה מתבטא בתסכול הולך וגובר של האשה על זה שהגבר לא מבין אותה. והוא באמת לא מבין אותה, הרי הוא עושה הכל כמו מקודם, כמו שצריך, כמו שהיא "אוהבת". בקיצור, תקשורת היא לא מילה גסה.

אני חייבת למצוא מישהו לרקוד איתו, אחרת אני לא אוכל להתקדם. זה מפריע לי ומתסכל שרוב מי שרוקד במסגרת הרמה שלי, לא מספיק טוב עדיין. אז יש דילמה האם לעלות לרמה הבאה, או להישאר עוד קצת איפה שאני. אתמול קניתי נעלי ריקוד מקצועיות והיום ניסיתי אותן. היה הרבה יותר נח לרקוד, רק צריך להתרגל לנעל עצמה, כי לא ציפיתי שהיא תהיה כל כך שונה מסנדל עקב רגיל. בואו נגיד שאת הסנדל הזה אני לא מרשה ללקק. כן הייתי שמחה לעוד צבע...

ואחרון חביב, מרגיש לי צפוף לחפש בן זוג רק באזור ירושלים. אני יכולה להבין שלצאת עם מישהו מהמרכז כשאני גרה בבירה זה בעייתי, אבל זה מצמצם אופציות בצורה דרסטית. אני מרגישה תחומה וזה לא נח לי. מה עושים? אני צריכה אנרגיה והמלחמה הזו לא מאפשרת לי להיטען, מתרחשים יותר מדי דברים עם השפעה לטווח רחוק.

אופטימיות בזמן מלחמה, איפה המתכון לזה..?

כל כך שמחתי שהמחשב שלי תוקן וכזה התלהבתי שעשיתי אינטרנט בבית ונכנסתי למאה הנוכחית, גם אם באיחור של איזה שנה פה עשור שם, וכל כך התכוונתי להיות קולית ולשבת על הספה שלי בתנוחה הספציפית שבה אני עם המחשב עליי כך שגם לי נח וגם לו נח ואז להתחיל לתקתק בבלוג ולחזור לכתוב שמה גדולה הייתה אכזבתי כשהמחשב החליט שעד כאן, את לא מחליטה עליי ואני פה סיימתי. אני לא סוני וואיו איתן, לא מתאים לי החלונות 8 שהבלאדי שלך התקין עליי (ולפחות היית מזהירה שאת מוחקת את האישיות שלי ומחליפה את האופי שלי במשהו נוצץ יותר) ואני, איתך סיימתי. בון וויאז' צינית מתלהבת. אני לא רציתי לעשות עליה מסין ולא מתאים לי מזג האוויר, והאנשים לא נאים בעיני ואני שובק.

ואז הוא באמת שבק. וכל השאיפות שלי התפזרו והתעופפו כמו פרפרים מעצבנים. הו, האימה. התסכול. הבאסה.

אז הנה, אני כותבת מהטאבלט, בסדר? וזה לא מגניב ולא מסב לי עונג.

מה שכן מסב לי פלז'ר זו הסדרה אורפן בלאק (אני חוששת לערבב עברית ואנגלית שמה זה יתערבב לי). איזו סדרה מדליקה. ויש שם גם חתיך שמוכן לספוג בוקס לפנים כשצריך. ואני אומרת, הלא זה חלומה של כל אשה?!

אז איך עבר עליי יום צאתי לעולם? מאוד בנעימים. בנט- איפה המזל טוב שלי??? חכה חכה שתגיע לירושלים! אני אגרום לך להרגיש באילת! אמא הגיעה ובישלנו ואז אפילו אכלנו את זה. זו הייתה הפעם הראשונה שבאמת בישלתי בדירה והיה מאתגר להסתדר בשטח קטן. מבחינת מתנות, נראה לי שהשנה אני מתעלה על עצמי. יש צניחה חופשית בעתיד שלי, יש נעלי סלסה חדשות על השולחן שלי, הייתה ארוחה בדולפין כהקדמה ליום בקיעתי, ויהיו מכנסי ריצה בשבוע הבא.

נרשמתי לחצי מרתון ירושלים אתמול וכה שמחתי שיש הנחה לירושלמים. ההשתייכות העירונית שלי שדרגה אותי עם הנחה של 20%, לא עניין של מה בכך. עכשיו רק צריך להתאמן כמו שצריך, לעשות סימולציות ולדאוג לא להתייבש ולהתעלף בדרך. חברה טובה כבר עודכנה שמצופה ממנה לחכות לי בקו הסיום, שעוד צריך לבדוק איפה הוא בדיוק... הגוף כבר התחיל להשתנות ולהתחטב אז אם אתם לא מזהים אותי ברחוב, פשוט תחפשו את המוזרה ההיא שמסתובבת עם מטריה בקיץ.

עדיף מטריה אחת ביד מאשר לדגמן ציניות על האש, וול דאן.

בשל תקופת העומס בעבודה, אני כמעט ולא מוצאת זמן פנוי לדברים שלא נמצאים ברשימה כלשהי.

כרגע אני מסתפקת בעבודה, חדר כושר 3 פעמים בשבוע, סלסה פעמיים בשבוע והרבה עיתון.

מה שהדהים אותי, זה שבתוך כל העומס הזה חשבתי לעצמי, מה עם הסינית? איפה הסינית? כל כך קשה לי להרגיש שאני לא משתמשת בראש שלי אלא בעיקר עושה דברים מכאנית. להדפיס ולהדק, להרכיב ולספור. שום דבר שדורש מחשבה מעבר.

אז ביקשתי לקבל התמחות במשהו נוסף. בקשתי התקבלה.

ואז, גם הסינית לאט לאט התחילה לחזור לחיי, בדמות הצעה משום מקום. כרגע זה עדיין בחיתוליו, כל העניין הזה, אבל אם זה יילך ויקרום עור וגידים, יכול להיות שהחיים שלי יראו אחרת בעוד שנה.

מה שמבאס אותי, לפחות בשלב זה, מעבר לזה שצינית מהעתיד לא יכולה לבוא ולהגיד לי "רק חכי, את לא מתארת מה הולך להיות לך וכמה את הולכת ליהנות מהשנים הבאות שלך", זה שהמשאלות שלי מתגשמות כולן, חוץ מהזוגיות.

בדיוק דיברתי על זה עם חברה השבוע, שרק אמרתי לעצמי בלב "איפה הסינית וכמה זה חסר לי", והנה קפצה עליי הזדמנות. אבל איפה הבחור שלי, הגבר שלי, שאני כל כך רגישה לחסרונו. זה לא שאני רוצה בן זוג של מישהי אחרת, אין לי אף אחד שאני ממש יכולה להצביע עליו ולהגיד "זה הוא, הוא הגבר שלי", אני פשוט רוצה מישהו משלי, שאני אמצא חן בעיניו והוא ימצא חן בעיני. שנתאים פיזית וניפגש באמצע או טיפה לפה טיפה לשם, שנתאים מבחינת חוש הומור, שנתאים מבחינה חברתית. כל הדברים הרגילים. ואיפה הוא כבר? מתי זה כבר יהיה בסדר לפגוש אותו? מה עוד לא עשיתי מבחינת האופי שלי על מנת להיות מוכנה? ואולי הוא עדיין לא מוכן בשבילי? אולי לו יש עוד לקחים ללמוד ולהפיק לפני שיוכל להיות איתי? ועל זה אומר: יאללה כבר, אתה מבזבז את הזמן הזה שבו כבר יכולנו להיות ביחד.

חברה אחרת ושיחה אחרת, התנהלה על זה שלכל דבר יש סיבה. אני מסכימה חלקית, כי וואלה, יש דברים שלא צריכים לקרות ולא משנה מה הסיבה. מה שכן, לפעמים קורה משהו שלא משפיע בשום דבר עליי, כי הוא לא נועד להיות בשבילי. לפעמים קורה משהו שנועד להזיז עלילה אחרת, ואני אחד הכלים בבלאגן שלו. בגלל זה נגיד אני לוקחת את החסה האחרונה, משהו שמסדר אותי מבחינת החסה ומי שבא אחריי נתקע ללא חסה (אבוי!). אז הוא יילך לסופר אחר, ישבור את הרגל בשל רצפה רטובה כי איזה ילד שפך שם שוקו ולא ניקו את זה, יגיע לבית החולים על מנת שיגבסו לו חצי רגל (ימין) וידדה הבייתה. זאת שעשתה לו את הגבס נתקעה בגללו ללא הסעה כי לקח לה הרבה זמן כל העסק (והבחור לא הפסיק להתלונן), הגיעה הבייתה מאוחר ותוך כדי שהיא יוצאת מהמונית שירות הבחינה באיזה שודד שפורץ לה לבית. היא קוראת למשטרה, עוצרים את השודד ומגלים שהוא קשור לסדרת מעשי שוד בשכונה ושהוא בדרך כלל אלים כלפי נשדדיו.

ועל זה אני אומרת, לא היה שווה לקחת את החסה האחרונה???

הכל היפותטי, כן?

דרישות סף:
גר בירושלים או הסביבה
יודע לרקוד בינוני ומעלה.
יודע להחזיק בחורה ולתת קונטרה
לא מדבר הרבה

עליי:
התחלתי לרקוד לאחר כמה שנים של הפסקה
הישגית כשזה מעניין אותי
רמתי: בינוני מינוס, אחרת לא הייתי צריכה אותך.

נא לפנות בפרטי עם פירוט קוח רלוונטי.

לא כולל זיון, כמובן.

כן אדרוך עליך מדי פעם, בכוונה.

להכיר גבר

גבר ברמה אחרת
לידידות
לשיחה
לזיון
למלא צרכים מעת לעת
ללא כל מחויבות, בהתאם לכללים שנקבע יחד !
:)

ומהפרופיל:

מהמרכז

181 וחסון

נאה, משכיל

מקשיב ומבין
מנוסה, תקיף ורגיש, הכל מתערבב יחד

בואי להתמסר לתחושות, להרגשות, להנאות
את קובעת את הכללים, אני שומר !
כשפחה, כנשלטת, כמושפלת, ככנועה, ככלבה, כזונה, כקשורה, כמוצלפת,
כל האפשרויות, הכל לרשותך, על השילובים והמינון המדויק נחליט יחד !

בא עלום והולך עלום
לא מתאים לכל אחת !

אני אשמור על הגבולות, הכללים, לא אסכים לעבור את הגבולות המהותיים !
בידיעה שאחרי כל פגישה את חוזרת לחיים הנורמטיביים כאילו לפני זמן לא ארע דבר...

הדדיות, פתיחות, דסקרטיות, יושר והגינות, כללי יסוד !


רוצה אישה שמודעת, ורוצה להשלים / למלא החסר ...

וואו כמה דברים היו לי לכתוב עליהם השבוע.

כמובן שלא היה לי זמן או כח לעשות את זה במהלך השבוע עצמו, למרות שהיו דברים שעצבנו אותי או הפעימו אותי אז עכשיו, אחרי שהתעדכנתי בכמה סדרות, אני יושבת לנסות לכתוב.

יש לי הרבה על מה לכתוב, אבל זה לא אומר שצריך לכתוב על הכל...

אז אתחיל כרונולוגית:

ביום א' התמזל מזלי להיות ב Q & A עם רון ג'ונס, המורה שעשה את ניסוי הנחשול. כמובן שאם הייתם חלק ממערכת החינוך הישראלית קראתם את הספר. הסיפור אמיתי, המורה אמיתי והתוצאות היו הזויות. לא משהו שרוצים להתבונן בו ישירות, גם אם היית אחד מהתלמידים האלה וגם כשקוראים ורואים את התלמידים ומנסים לשים את עצמכם במקומם. כמובן, מרחוק כל אחד יכול להגיד שזה לא יקרה לו, אבל כשעומדים מול הסיטואציה, כשהופכים לחלק ממנה, כבר לא כזה קל לבטל הכל בהינף יד.

ביום ב' פגשתי חברה מסין לארוחת ערב. בסופו של דבר דיברנו המון על ביטחון טיסה ועל המטוס המלזי. עשיתי נאום שלם על הסיבה לבדיקות הבטחוניות ולמה וכמה והיו כמה פעמים שאמרתי "אנחנו" במקום ביטחון תעופה. מה שאומר שאפשר להוציא אותי מהביטחון אבל לא את הביטחון ממני. מה שכן, לא משנה איך מסובבים את זה, יש דברים שלא היו יכולים לקרות על טיסה של אל על.

ביום ג' (או ד') חתמתי על החוזה של הדירה שלי. אני עוברת בעוד שבועיים לדירה קטנה במקום מעולה שקרוב להכל ואין מאושרת ממני (לגבי נושא ספציפי זה). בסופו של דבר החיים אכן מסתדרים לפי הרשימה: עבודה, דירה... איפה השלב השלישי שלי? יאללה כבר, אני סקרנית!

אתמול נסעתי לתל אביב לפגוש חברים, בין היתר. הלכתי לשוק האיכרים בציפיה למשהו בלגי, אבל בגלל שאני לא כזו שתיינית (= לא שותה אלכוהול) לא ממש היה לי מה לעשות שם. כן נפגשתי עם מישהו מהכלוב, ואני חייבת לציין שלא מדובר בחוויה טראומטית. הוא כמובן לא הראשון שאני פוגשת, אבל זה תמיד מעניין המפגשים הראשוניים האלה. לגבי איך היה? היה בסדר. אבל לא נראה לי שאנו מתואמים ומתאימים. נכון?

והיום אכלתי ארוחת בוקר שהייתה יכולה להיות יותר טובה, אבל החברה שיפרה אותה פלאים. צחקתי ונהניתי, ושיחקתי עם תינוקת, והחזרתי אותה לאמא שלה כשהיא התחילה להיות חסרת סבלנות. והיה לי טוב.

ואז מישהו עישן עליי, כשכבר הייתי בירושלים. מי שמכיר אותי, יודע שאני מגיעה מ- 0 ל- 100 בכל הנוגע לעישון. אני שונאת עישון וסיגריות וכל מה שקשור לזה. זה מעיף אותי למקום מאוד עצבני. אז כן, לא הייתי מנומסת ואיחלתי לו כל מיני... אבל האמת, אם אתה מעשן, אתה די מאחל את זה לעצמך, לא? אתה יודע טוב מאוד מה אתה מכניס לגוף שלך ויודע שזה מסרטן, זה מוכח, זאת עובדה. אז זה שאני מאחלת לך לחוות את הדבר שאתה הולך לקראתו מתוך ידיעה ברורה לא אמור לעצבן אותך, אלא זה כמו להגיד למישהו שמן שהוא שמן, זה המובן מאליו. בגלל זה אף פעם לא נעלבתי כשקראו לי שמנה, כי וואלה, הייתי שמנה.

אל תעשנו עליי בחלל ציבורי סגור.

וכן, יש מצב שיום אחד אני אחטוף על זה בוקס.

כמו שיש House of Cards, יש גם סדרה בשם House of Lies, שכמו הראשונה, שינתה את פני הטלוויזיה.

מעבר לזה שמדובר בסדרה בעלת קצב מעולה, יש שם דמות בשם מוניקה, שהיא השולטת האולטימטיבית לחלק די גדול של הנשלטים הקלאסיים.

מדובר באשה מהממת, מסובבת על כל הראש, שיודעת בדיוק איפה וכמה חזק ללחוץ בשביל להוציא ממך את האוויר.

יש שם גם את ג'יני, שגם היא חתיכת כלבה, אבל מוניקה בבהחלט זכאית לטייטל שולטתתתת!!!1 (אני מתה על האחד הזה בסוף, מה יהיה איתי?)

אולי בגלל יום האשה, יצא לי בזמן האחרון להיתקל המון בדיונים על נשיות. אשה לאשה תהיה הרבה יותר רעה מאשר גבר לגבר. האכזריות שיכולה לצאת מבחורה כועסת יכולה להטביע כל דבר טוב שנעשה לפני כן. מצד שני, אני מודה, קשה לי לראות אשה בעמדת חולשה. אני מבינה שזאת הבחירה שלה, ואהיה מהראשונות להתייצב להגנתה, אבל כן, זה צובט לי משהו בפנים.

קשה לי גם לראות אשה שמוותרת לעצמה ועל עצמה. אני לא מדברת על השליטה, אלא על אשה שבוחרת בגיל צעיר בדרך של התחמקות במקום התמודדות. זה מחרפן אותי, לבחור לעצום עיניים על פני לעמוד מול הקושי, להיישיר מבט ולהגיד "If you want to shoot shoot, don't talk". נראה אותך, קושי, עומד מולי ומסתכל לי בלבן של העיניים. הסוד הוא, שכמה שזה מפחיד, וכן, הייתי במצבים מפחידים בחיי, ה- RUSH שמקבלים כשבוחרים להיות אמיצים הוא משכר.

אז בתור אחת שלא שותה, לא מעשנת, לא יורדת לפסים אישיים ולא יורדת נקודה. זאת הדרך שבה אני בוחרת על מנת להרגיש את ההיי. עכשיו חסרה צניחה חופשית על מנת להתחרות בזה...

שאלת אותי בפרטי ואני חושבת שכדאי שאענה במרחב הציבורי.

מה העניין של פסילה בעקבות תמונה?

כן, האידיאל שלי הוא גבר 186 כזה, שחום, קירח, עם ריסים שחורים ארוכים, גוף שרירי (שרירים ארוכים כאלה), מעט שיער בחזה ככה, חייכן וציני, שאף אחד מהחברים שלו בחיים לא היה מנחש שכשהוא חוזר הבייתה הדבר שהוא הכי אוהב זה להיות תחתיי.

אבל מה לעשות, מציאות לחוד. קיבלתי וחיבבתי גם אחרים, כאלה ששקלו 50 קילו יותר ממני וכאלו ששקלו 20 קילו מתחתיי, עם שיער על הראש ובלי שיער גוף, עם ריסים בהירים וקצרים, כרס לפה ולשם, תחת לא הכי יאמי ושלא נתחיל לדבר על הגודל, שלעיתים קובע ולעיתים לא רלוונטי בעליל.

אני מודה שהקשרים הארוכים המעטים שחוויתי התחילו כל אחד אחרת, אבל ידידות היא חלק לא רע לפני שעוברים למיטה. והיכרות בכלל היא מאסט, לפחות בשנים האחרונות.

אמרת שפסלתי אותך על תמונה קטנה ולא טרחתי להכירך, ואולם אין זה מדויק. היה לי דיון בדיוק על זה לפני כמה שבועות עם איזה בחור חכם ועקשן עד מאוד מהכלוב. אנו ידידים מחוץ לכלוב ואני סומכת עליו במאה אחוז כמעט בכל דבר. הוא ייעץ לי רבות, דחף אותי כשהיה בכך צורך ולא ויתר על האפשרות להיפגש, כשזו אכן הייתה ריאלית. ניהלנו שיחה שלמה על נושא המראה והוא טעה ואמר שאם הייתי יודעת איך הוא נראה לא הייתי טורחת לפגוש אותו. מה שהוא שכח זה שכן ראיתי אותו, כי הוא עזר לי עם הלינקד אין ושם, מה לעשות, הייתה תמונה.

עכשיו, בחור יקר שאתה יודע מי אתה, שנינו נסכים שאתה לא דוגמן השנה ואף רחוק מכך, מה עוד שאני לא ממש בקטע של זיפים ואתה די משופע בהם, ועדיין, שמחתי לפגוש אותך ואף מעבר.

וכך הסברתי את בחירתי: היית נאה בעיני.

הפנים, החיוך, המבט, היו חמודים בעיני. אתה עונה על קריטריון או שניים מלמעלה, אבל ממש לא על המרכזיים שבהם וזה בדיוק העניין. הפנטזיה שלי היא פנטזיה, לא המציאות. אשמח לפגוש את מושא תשוקותיי ולא תהיה שמחה ומקפצת יותר ממני (אני נוטה לקפץ כשאני ממש שמחה ומתלהבת ממשהו). אבל במציאות, או שאתה חמוד בעיני או שאתה לא חמוד. אני הרי כבר יודעת לזהות את התחושה הפנימית, את האינטואיציה שאומרת "זה לא זה".

אז כן, איתך, T יקר, לא נפגשתי, כי הבנתי על פי התמונה שאתה ואני לא זה. האם היה זה הרבה יותר לגיטימי אם היית רואה את התמונה שלי, מבין שאתה לא הולך להימשך אליי (לא בגלל שאני רזה/ שמנה מדי, צורת עיניים מוזרה/ תסרוקת שאתה לא אוהב אלא פשוט כל החבילה) וכותב לי שתשמח אם נישאר ידידים לאתר? הרי כשאנו בוחרים תמונה, בין אם זה לשלוח אותה או לחילופין כתמונת פרופיל, אנו עומדים מאחורי התמונה הזו. אנו אוהבים איך שהיא מייצגת אותנו, והיא אכן הייצוג שלנו.

וסתם שתדע, כן נתתי צ'אנס לפני כשבועיים לבחור שלא אהבתי את תמונתו, שידוך מידי אמא שלי וחברתה. והנה, זה לא היה זה. וידעתי שיהיה כך. ושיגעתי את ידידי הנאמן בהתלבטויות שלא הפסיקו מהיום שהתחלנו להיפגש. כי אני מצאתי חן בעיניו. אז ניסיתי וניסיתי. וניסיתי. ולא יכולתי עם זה. הכלי הכי יקר שיש לי כאן הוא האינטואיציה שלי שאומרת לי עשי ואל תעשי.

ואיתך, הבנתי שזה לא זה. זה לא אישי. גם קורה הרבה שאני לא מוצאת חן בעיני בחור כזה או אחר בכלוב, אחרי אין ספור הודעות והצלבות תחביבים ודעות. מחליפים תמונות ומבינים שזה לא זה. לפעמים שנינו, לפעמים אחד מאיתנו. קורה. קרה. יקרה. אני סומכת על הבחירה שלי. יש לי מספיק ניסיון עם עצמי על מנת שאקשיב למה שהגאט פילינג אומרת לי. זה לא היה זה.

ובלי קשר ללמעלה, ועם קשר למטוס, חקרתי את אמא שלי כל השבוע איפה המטוס והיא לא גילתה לי. הפתעתי אותה לפני השינה כשהיא כבר הייתה מנומנמת, הסתערתי כשהיא התרכזה בתכנית ראיונות מעצבנת בטלוויזיה, התקשרתי אליה ככה סתם באמצע היום והתקלתי אותה וכלום. היא לא מגלה לי. אני מתחילה לחשוב שהיא בכלל לא קשורה לזה ושהיא סתם אמא שלי ולא סוכנת ק.ג.ב או פ.ס.ב שזה מה שהם הפכו מאז ה"מהפיכה" שם בכפור הסובייטי. איזו מין אמא זו שלא יודעת הכל? מה נסגר עם העולם הזה?? תגלי לי, נו!

$%#^$^&

&*^@$%@#$% 

אני לא אספר לאף אחד. באמת!