כבר פעמיים נתקלתי במצב הזה שבו אשה חזקה, דעתנית ועצמאית נכנסת לזוגיות עם בחור שנחשב בחור טוב, כזה שלא רואה בה אובייקט, מקשיב, מכבד את דעתה וכל זה, ואז מתעצבנת שהוא לא לוקח יוזמה, שהיא תמיד צריכה להחליט לאן הולכים, איזה תנוחות, מה רואים ומה אוכלים.
אני מודה שזה תפס אותי מעט לא מוכנה. בתור אחת שרואה בעצמה אשה חזקה, עצמאית ועם דעות משלי, לא התחברתי בכלל לצורך הזה ש"הוא ייקח את המושכות". הרי אם אני ארצה שהוא יבחר מקום, אני אגיד לו לבחור מקום. העניין הוא שנשים אלו רוצות שהגבר שבחר בהן ובאופי שלהן, יבין פתאום שהן רוצות, או צריכות אפילו, שהוא ייקח שליטה. ואני אומרת, איך הוא יידע אם לא תגידו לו? ההיפוך הזה ללא אזהרה מתבטא בתסכול הולך וגובר של האשה על זה שהגבר לא מבין אותה. והוא באמת לא מבין אותה, הרי הוא עושה הכל כמו מקודם, כמו שצריך, כמו שהיא "אוהבת". בקיצור, תקשורת היא לא מילה גסה.
אני חייבת למצוא מישהו לרקוד איתו, אחרת אני לא אוכל להתקדם. זה מפריע לי ומתסכל שרוב מי שרוקד במסגרת הרמה שלי, לא מספיק טוב עדיין. אז יש דילמה האם לעלות לרמה הבאה, או להישאר עוד קצת איפה שאני. אתמול קניתי נעלי ריקוד מקצועיות והיום ניסיתי אותן. היה הרבה יותר נח לרקוד, רק צריך להתרגל לנעל עצמה, כי לא ציפיתי שהיא תהיה כל כך שונה מסנדל עקב רגיל. בואו נגיד שאת הסנדל הזה אני לא מרשה ללקק. כן הייתי שמחה לעוד צבע...
ואחרון חביב, מרגיש לי צפוף לחפש בן זוג רק באזור ירושלים. אני יכולה להבין שלצאת עם מישהו מהמרכז כשאני גרה בבירה זה בעייתי, אבל זה מצמצם אופציות בצורה דרסטית. אני מרגישה תחומה וזה לא נח לי. מה עושים? אני צריכה אנרגיה והמלחמה הזו לא מאפשרת לי להיטען, מתרחשים יותר מדי דברים עם השפעה לטווח רחוק.
אופטימיות בזמן מלחמה, איפה המתכון לזה..?