אדומה

כמו שיש House of Cards, יש גם סדרה בשם House of Lies, שכמו הראשונה, שינתה את פני הטלוויזיה.

מעבר לזה שמדובר בסדרה בעלת קצב מעולה, יש שם דמות בשם מוניקה, שהיא השולטת האולטימטיבית לחלק די גדול של הנשלטים הקלאסיים.

מדובר באשה מהממת, מסובבת על כל הראש, שיודעת בדיוק איפה וכמה חזק ללחוץ בשביל להוציא ממך את האוויר.

יש שם גם את ג'יני, שגם היא חתיכת כלבה, אבל מוניקה בבהחלט זכאית לטייטל שולטתתתת!!!1 (אני מתה על האחד הזה בסוף, מה יהיה איתי?)

אולי בגלל יום האשה, יצא לי בזמן האחרון להיתקל המון בדיונים על נשיות. אשה לאשה תהיה הרבה יותר רעה מאשר גבר לגבר. האכזריות שיכולה לצאת מבחורה כועסת יכולה להטביע כל דבר טוב שנעשה לפני כן. מצד שני, אני מודה, קשה לי לראות אשה בעמדת חולשה. אני מבינה שזאת הבחירה שלה, ואהיה מהראשונות להתייצב להגנתה, אבל כן, זה צובט לי משהו בפנים.

קשה לי גם לראות אשה שמוותרת לעצמה ועל עצמה. אני לא מדברת על השליטה, אלא על אשה שבוחרת בגיל צעיר בדרך של התחמקות במקום התמודדות. זה מחרפן אותי, לבחור לעצום עיניים על פני לעמוד מול הקושי, להיישיר מבט ולהגיד "If you want to shoot shoot, don't talk". נראה אותך, קושי, עומד מולי ומסתכל לי בלבן של העיניים. הסוד הוא, שכמה שזה מפחיד, וכן, הייתי במצבים מפחידים בחיי, ה- RUSH שמקבלים כשבוחרים להיות אמיצים הוא משכר.

אז בתור אחת שלא שותה, לא מעשנת, לא יורדת לפסים אישיים ולא יורדת נקודה. זאת הדרך שבה אני בוחרת על מנת להרגיש את ההיי. עכשיו חסרה צניחה חופשית על מנת להתחרות בזה...