סשנים דימיוניים

אני יושבת בחדר.
הכל חשוך.
מוזיקת ג'אז מתנגנת ברקע.
הברכיים כבר מתחילות לכאוב מרוב הישיבה.
אני מחכה.
אני שומעת את הצעדים שלו.
הוא מדליק אור קטן, מחכה קצת, מתסכל עליי מובכת מהעובדה שאני עירומה לגמריי והוא לא. מחייך ואומר לי "היום, היום הגיע מה שאת הכי פוחדת ממנו"
"היום אני אשים לך כיסוי עיניים"
יש אנשים שפוחדים להיות תלויים הפוך.
יש אנשים שמפחיד אותם מדיקל.
יש אנשים שמפחיד אותם אש.
אותי מפחיד כיסוי עיניים. אם אני לא רואה מה בן אדם עושה אני מתחרפנת. פשוט לא עומדת בזה.
פתחתי עיניים והסתכלתי עליו במבט מתחנן, ידעתי שאם אני אגיד משהו הוא עלול להתעצבן אבל לא יכולתי לעצור ופתחתי את הפה .."אב.." לפני שהספקתי להוציא הגה, הוא שם לי יד על הפה והסתכל לי בעיניים.
"זה הכל עניין של אמון", אמר לי.
אני שונאת את המשפט הזה. מבחינתו אם הוא אמר אותו, סגר הכל. אין לי מה להגיד יותר חוץ מ "אז אני לא בוטחת בך". אבל זה עשה את האפקט, נרגעתי קצת.
הרעידות התחילו שוב כשראיתי את הצעיף שאיתו יכסה לי את העיניים.
רגע לפני שכיסה לי את עיניים הוא התקרב אליי, הסתכל בי וחייך, ואז...חושך.
נמתחתי כמו קפיץ, כל תנועה, תזוזה של אוויר, הגה קטן שאינו קשור למוזיקה ששמעתי הקפיץ אותי.
ניסיתי להרגיע את עצמי. ניסיתי להתכנס במחשבות של הסשנים האחרים שלנו.
הוא בטח מביא את הדברים שלו עכשיו ומניח אותם על הספה ליידו.
אולי הוא יתחיל מלקשור אותי ואולי יתחיל מספאנקים, אולי יתחיל ממצבטים או משעווה, אפילו פלאג.
אבל לא.
התחלת עם מחטים.
רצה לשחרר ממני צעקה על הרגע הראשון שהוא נוגע בי.
במיומנות העביר את המחט דרך הפיטמה שלי. הכאב החד טיפס לי מהפטמה על לגרון ולא יכולתי לעצור את הצעקה. לפני זה בסשנים אחרים עם מחטים, ראיתי אותן, חיכיתי לכאב המוכר החד והעמוק הזה, הכנתי את עצמי כדי לא לצעוק. מייד השפלתי את הראש, לא ידעתי אם הוא רוצה לשמוע אותי או לא, הוא הרים לי את הראש ונישק אותי, בעדינות מאוד- כמעט ובקושי הרגשתי את הנשיקה על השפתיים.
עוד מחט פילחה את הפיטמה השנייה שלי ושוב, שוב צעקתי. חשבתי שאני בטח הכי תמימה בעולם אם לא צפיתי את החדרת המחט השנייה, היא הפתיעה אותי כמעט כמו הראשונה... שוב נשיקה.
עכשיו כבר לא רעדתי.
עכשיו הצלחתי לא לקפוץ מכל הגה או אוושת רוח.
עכשיו....עכשיו התקדמנו